אני מתביישת באזלת ידי על כי אין ביכולתי לזכור אותך בשלמותך.
בּוּבּה שלי, אתה כבר לא תינוק או פעוט עם שטיקים. צעיר ככל שתהא, אתה כבר אדם בפני עצמו.
כבר איבדתי את מניין הימים שאני מנסה לכתוב אודותיך: שנתיים וחצי, שלוש, שלוש וחצי, הזמן חולף וערימת הטיוטות שלי מחווירה כנגד הממשיוּת שלך.
על פני המסך הלבן מרצדת בודדה שאלה נוקבת: "מה תרצי לזכור מהתקופה הזו?"
והתשובה היא: הכל! הכל אני רוצה לזכור! אני מצלמת אותך ללא הרף, ומשרבטת שברי זכרונות על פתקים, והזיכרון דולף דולף דולף.
והתשובה היא: הכל! הכל אני רוצה לזכור! אני מצלמת אותך ללא הרף, ומשרבטת שברי זכרונות על פתקים, והזיכרון דולף דולף דולף.
איך אזכור את כף ידך הקטנה שאוחזת בידי? מדוע אני מצליחה לזכור רק טיפות מדבש שיחותיך? בּוּבּה שלי, הכתיבה אודותיך רק מדגישה עד כמה אני שוכחת.
לכן דע זאת תמיד: בגיל שלוש ושני שליש, אתה אוהב דברים לרוב.
אתה אוהב ללכת לגינת המשחקים ולאתגר את עצמך במגלשות הגבוהות ובהחלקה על מוט ככבאי. אתה אוהב לאפות איתי עוגיות ועוגות, לקרוא בספרים, להרכיב פאזלים.
אתה אוהב לצייר, לגזור, להדביק מדבקות, לשחק בבצק. אתה אוהב את כל כלי הרכב, באוויר, בים וביבשה.
אבל בגיל שלוש ושני שליש, כמו לפני שנה ולפני שנתיים, אתה מאוד מאוד אוהב רכבות. ועל כן, חתול שלי, אכתוב על רכבות.
הן אינן החיוך הרחב ועיניך הקורנות, צחוקך המתגלגל, עורך הקטיפתי, צהלות הגיל לקראתי בבוקר. הן אינן ההחיבוקים, ההתרפקויות, ההתכרבלויות על הספה ובדיית הסיפורים.
הן פריזמה: האור שנשבר דרכן מייצר בזעיר אנפין את זכרון הקשת בענן.
הן אינן החיוך הרחב ועיניך הקורנות, צחוקך המתגלגל, עורך הקטיפתי, צהלות הגיל לקראתי בבוקר. הן אינן ההחיבוקים, ההתרפקויות, ההתכרבלויות על הספה ובדיית הסיפורים.
הן פריזמה: האור שנשבר דרכן מייצר בזעיר אנפין את זכרון הקשת בענן.
רכבות עבור בּוּבּה אינן רק כלי רכב, הן משמשות כמשל לעולם כולו.
מסתבר כי בדרך כזו או אחרת, כל דבר הוא סוג של רכבת: אוכל שמגיע אל הפה באמצעות המזלג, נוסע ברכבת? נוסע. וכשמחליק במורד הגרון, נכנס למנהרה? נכנס.
עת שוחחנו על ילדים הגדולים ממנו, או על קטנותו של אחיו, ניסיתי להנחיל לו עד כמה בגרותו ביחס לאחרים אינה מעידה עליו דבר.
אחרים לא חגגו כבר יום הולדת 4 מתוקף הפריבילגיה. יציאתם מבטן אמם היא כמו רכבת, שלהם במקרה הגיעה לפני שלו. כך גם, לא הוגן להתייחס לאחיו הקטן לא יפה, רק כי רכבתו מאוחרת יותר.
עת שוחחנו על ילדים הגדולים ממנו, או על קטנותו של אחיו, ניסיתי להנחיל לו עד כמה בגרותו ביחס לאחרים אינה מעידה עליו דבר.
אחרים לא חגגו כבר יום הולדת 4 מתוקף הפריבילגיה. יציאתם מבטן אמם היא כמו רכבת, שלהם במקרה הגיעה לפני שלו. כך גם, לא הוגן להתייחס לאחיו הקטן לא יפה, רק כי רכבתו מאוחרת יותר.
מפה
אהבתו של בּוּבּה לרכבות היא מורכבת יותר מאשר חיבה לכלי הרכב עצמו. בּוּבּה אוהב את התשתיות, את המערכת כולה: לא קו רכבת אחד, אלא קווים רבים, תחנות רבות.
וכאשר עוד מוסיפים על גביהן את מסלולי האוטובוסים, מה טוב, כי כך אפשר להעשיר עוד יותר את מגוון הדרכים בהן אפשר להגיע מנקודה אחת לאחרת.
במחשבתו הוא טווה מפה של סביבה הולכת ומתרחבת, הכוללת את הרחובות, הצמתים, מסלולי קווי האוטובוסים על תחנותיהם השונות, ונקודות המפגש עם הרכבת התחתית והעילית.
בּוּבּה כבר קורא באנגלית בבטחה רבה. מלכתחילה, עזרנו לו בלימוד בעיקר כי ראינו עד כמה הוא מוקסם ומסוקרן מאותיות.
אבל היות והוא כה צעיר, אין מה לדחוק בו להתחיל "לקרוא ספרים". במקום, הוא קורא שלטי שמות רחובות, כרזות באוטובוסים, מפות בתחנות, ועלונים של הרכבת התחתית.
בבטחון הוא מצטרף לכל שיחה שמאזכרת צורך להגיע למקום מסויים: "אפשר," הוא מתחיל למנות, "קודם לנסוע באוטובוס 31, ואז להחליף לג'וּבּילי, ואז להחליף בבייקר סטריט למטרופוליטן, ואז..."
"אוווו", הוא ממשיך, "אפשר ללכת לתחנה של האוברגראונד, ואז לנסוע לווסט האמפסטד, ואז לנסוע ברכבת לפארינגטון, ואז לנסוע בסירקל... "
הוא יכול לשמש מדריך נהדר לתחבורה הציבורית, להוציא העובדה שבעיניו, כמה שיותר קווים וחילופים - יותר טוב:
"אמא," הוא הסביר לי פעם כשניסיתי להאיץ בו, "את אוהבת לנסוע בקצת רכבות, ואני אוהב לנסוע ב-הרבה רכבות."
התחנה האהובה עליו ביותר, ללא עוררין, היא קינגס קרוס-סט. פנקרס, וכמעט כל יום ראשון אביו לוקח אותו לשם לטיול:
לא פחות משישה קווי רכבת תחתית מגיעים לתחנה,
שהיא בעצמה שתי תחנות,
ובהן אינספור רציפים של רכבות חוץ-עירוניות, ואפילו אפילו,
רכבת-מטוס שנוסעת לארצות אחרות.
יחדיו הם חוקרים את כל המעליות והדרגנועים, מנגנים בפסנתרים הציבוריים המוצבים שם, מציצים ברציפים, שותים מיץ, ועוברים על נהלי הנסיעה ביורוסטאר.
וכאשר עוד מוסיפים על גביהן את מסלולי האוטובוסים, מה טוב, כי כך אפשר להעשיר עוד יותר את מגוון הדרכים בהן אפשר להגיע מנקודה אחת לאחרת.
במחשבתו הוא טווה מפה של סביבה הולכת ומתרחבת, הכוללת את הרחובות, הצמתים, מסלולי קווי האוטובוסים על תחנותיהם השונות, ונקודות המפגש עם הרכבת התחתית והעילית.
בּוּבּה כבר קורא באנגלית בבטחה רבה. מלכתחילה, עזרנו לו בלימוד בעיקר כי ראינו עד כמה הוא מוקסם ומסוקרן מאותיות.
אבל היות והוא כה צעיר, אין מה לדחוק בו להתחיל "לקרוא ספרים". במקום, הוא קורא שלטי שמות רחובות, כרזות באוטובוסים, מפות בתחנות, ועלונים של הרכבת התחתית.
בבטחון הוא מצטרף לכל שיחה שמאזכרת צורך להגיע למקום מסויים: "אפשר," הוא מתחיל למנות, "קודם לנסוע באוטובוס 31, ואז להחליף לג'וּבּילי, ואז להחליף בבייקר סטריט למטרופוליטן, ואז..."
"אוווו", הוא ממשיך, "אפשר ללכת לתחנה של האוברגראונד, ואז לנסוע לווסט האמפסטד, ואז לנסוע ברכבת לפארינגטון, ואז לנסוע בסירקל... "
הוא יכול לשמש מדריך נהדר לתחבורה הציבורית, להוציא העובדה שבעיניו, כמה שיותר קווים וחילופים - יותר טוב:
"אמא," הוא הסביר לי פעם כשניסיתי להאיץ בו, "את אוהבת לנסוע בקצת רכבות, ואני אוהב לנסוע ב-הרבה רכבות."
התחנה האהובה עליו ביותר, ללא עוררין, היא קינגס קרוס-סט. פנקרס, וכמעט כל יום ראשון אביו לוקח אותו לשם לטיול:
לא פחות משישה קווי רכבת תחתית מגיעים לתחנה,
שהיא בעצמה שתי תחנות,
ובהן אינספור רציפים של רכבות חוץ-עירוניות, ואפילו אפילו,
רכבת-מטוס שנוסעת לארצות אחרות.
יחדיו הם חוקרים את כל המעליות והדרגנועים, מנגנים בפסנתרים הציבוריים המוצבים שם, מציצים ברציפים, שותים מיץ, ועוברים על נהלי הנסיעה ביורוסטאר.
תחנות
בּוּבּה כבר גמול מחיתולים, ובהקלה אני שמחה לדווח - כבר כמעט ללא פישולים.
התחלנו עם הגמילה יחסית מאוחר, כי התעצלנו ודחינו ודחינו: קודם, הייתי בהריון ועייפה, ואז לפני לידה אין טעם להתחיל בגלל הרגרסיה. ואז תּוּתּון נולד, ולמי יש כוח לגמול כשיש תינוק בן יומו.
בקיצור, לפני בערך חצי שנה התחלנו ברצינות. הפיפי עבר יחסית חלק, בעיקר כי אי הנוחות הגדולה שבפישול היוותה עבור בּוּבּה תמריץ מספק לזיהוי הדחף.
עם קקי, העניין היה סבוך יותר.
עבורו, לא היה הבדל גדול בין קקי בחיתול או קקי בתחתונים. למותר לציין, עבורנו דווקא היה הבדל עצום.
ומה לעשות, קקי לא תמיד בא כשאומרים לו לבוא, גם אם כבר ממש צריכים. אז אחד הדברים העיקריים בתהליך הגמילה היה לחבב על בובה את הישיבה בשירותים.
הטקס שהתקבע כולל דרגש עץ של איקאה, ועליו שניים או שלושה ספרים מסדרת תומאס הקטר. כך הוא מעלעל בהם בנוחות, ומחכה לפלוּפּים שיבואו.
בסיום המבצע, הוא מדווח בגאווה דיווחים כגון: "היו לי שלושה פלוּפּים: פלוּפּ גדול, פלוּפּ בינוני, ו-פלוּפּ קטן."
וכן, הוא מקבל פרס.
עם תחילת הגמילה הודעתי מראש, ללא בושה אשתמש גם בשוחד, אם זה מה שיעזור. ברוח זו, הודעתי לבּוּבּה שכל פעם שיעשה קקי בשירותים *ולא* בתחתונים, יקבל שוקולד.
אין לי בעיה שבּוּבּה יאכל שוקולד מדי יום. צימו בילדותו היה מקבל מדי יום שורה של שוקולד פרה, וגדל להיות אדם נטול תסביכים.
אבל מה שמפתיע אותי הוא סוג השוקולד שבּוּבּה אוהב. לתדהמתי, בּוּבּה אוהב שוקולד לבן. איך דבר כזה קורה בכלל?
זה לא יכול להיות גנטי, אין אף אחד במשפחה שאוהב שוקולד לבן.
אבל זה בסדר, הוא אוהב גם כמעט כל שוקולד אחד, וסופר את הקוביות שהוא מקבל בחדווה: "תראי, זה כמו רכבת".
התחלנו עם הגמילה יחסית מאוחר, כי התעצלנו ודחינו ודחינו: קודם, הייתי בהריון ועייפה, ואז לפני לידה אין טעם להתחיל בגלל הרגרסיה. ואז תּוּתּון נולד, ולמי יש כוח לגמול כשיש תינוק בן יומו.
בקיצור, לפני בערך חצי שנה התחלנו ברצינות. הפיפי עבר יחסית חלק, בעיקר כי אי הנוחות הגדולה שבפישול היוותה עבור בּוּבּה תמריץ מספק לזיהוי הדחף.
עם קקי, העניין היה סבוך יותר.
עבורו, לא היה הבדל גדול בין קקי בחיתול או קקי בתחתונים. למותר לציין, עבורנו דווקא היה הבדל עצום.
ומה לעשות, קקי לא תמיד בא כשאומרים לו לבוא, גם אם כבר ממש צריכים. אז אחד הדברים העיקריים בתהליך הגמילה היה לחבב על בובה את הישיבה בשירותים.
הטקס שהתקבע כולל דרגש עץ של איקאה, ועליו שניים או שלושה ספרים מסדרת תומאס הקטר. כך הוא מעלעל בהם בנוחות, ומחכה לפלוּפּים שיבואו.
בסיום המבצע, הוא מדווח בגאווה דיווחים כגון: "היו לי שלושה פלוּפּים: פלוּפּ גדול, פלוּפּ בינוני, ו-פלוּפּ קטן."
וכן, הוא מקבל פרס.
עם תחילת הגמילה הודעתי מראש, ללא בושה אשתמש גם בשוחד, אם זה מה שיעזור. ברוח זו, הודעתי לבּוּבּה שכל פעם שיעשה קקי בשירותים *ולא* בתחתונים, יקבל שוקולד.
אין לי בעיה שבּוּבּה יאכל שוקולד מדי יום. צימו בילדותו היה מקבל מדי יום שורה של שוקולד פרה, וגדל להיות אדם נטול תסביכים.
אבל מה שמפתיע אותי הוא סוג השוקולד שבּוּבּה אוהב. לתדהמתי, בּוּבּה אוהב שוקולד לבן. איך דבר כזה קורה בכלל?
זה לא יכול להיות גנטי, אין אף אחד במשפחה שאוהב שוקולד לבן.
אבל זה בסדר, הוא אוהב גם כמעט כל שוקולד אחד, וסופר את הקוביות שהוא מקבל בחדווה: "תראי, זה כמו רכבת".
מאז ומעולם, הדרך לליבו של בּוּבּה היא בהסברים. פעמים רבות, הסבר רציונלי על דרכם של דברים מרגיע אותו יותר מחיבוק או דברי ניחומים.
אני תוהה על כך כבר זמן רב. האם הוא כך בגלל שהוא גדל בעיקר עם שנינו, ואנחנו אוהבים להיעזר בידע להרחקת פחדים? או שהפוּך, זיהינו בו את הצורך וכך אנו נענים לו?
מצד אחד, עובדה, ידיעה מרככת את מחשבותיו, אם זה לא היה מגיע ממנו, זה לא היה עובד. מצד שני, למה כמעט תמיד הבכור הוא זה המאמץ בגרות מכפי גילו?
אני אוהבת מאוד את שיחותינו על גשם. הן התחילו עת הלכנו לגן יום אחד, וכמו בימים רבים אחרים, החל לרדת גשם.
הגשם המקומי הוא לרוב לא מהזן הניתך, לרוב מדובר בזרזוף דקיק אשר קל להסתגל לחיות בתוכו. אך בּוּבּה כרכם פניו בעגמומיות והודיע: "אני לא אוהב גשם".
התחלתי לספר לו, עד כמה גשם זה דבר נהדר. דיברנו על איך המים היורדים מן השמים נכנסים לאדמה. עצרנו להסתכל על גזע עץ ולראות כיצד שורשיו יונקים את המים מן האדמה כמו קש.
דיברנו על כך, שמהמים הללו גדלים על עצים תפוחים ואגסים, שהוא אוכל בתיאבון. שאלתי: "חתול שלי, לאן הולכים המים מהתפוח אחרי שאכלת אותו?"
לפיפי! דיברנו על הפיפי שנוסע בביוב לים. ודיברנו על איך השמש מחממת את הים כדי לעשות עננים חדשים, שיורידו גשם שוב.
מאז, חזרנו על הסיפור הזה פעמים רבות, והתחלנו אותו במקומות שונים. לפעמים בתפוח, לפעמים בפיפי, לפעמים בעננים.
במו אזניי שמעתי אותו לא מזמן, עת החל לטפטף, מסביר למטפלת שזה טוב שיורד גשם, כי הוא ייתן מים לפרחים שיצמחו.
מעגל המים מתחבר אליו באופן אישי, כי כבר חודשים רבים אנחנו מדברים על תהליך הגדילה שלו:
הוא יודע שאיננו יכולים לשוחח אל תוך הלילה, כי חשוב שיישן היטב. הוא יודע שחשוב לשחק בבית וחשוב גם לשחק בחוץ. והוא יודע שחשוב שיאכל וישתה היטב.
אנחנו מדברים על המזון שנכנס לקיבתו, ואיך שם הוא מתפרק לחלקים קטנים קטנים, שנוסעים בצינורות קטנים אל כל הגוף. אני מראה לו את הורידים על ידיי, על ידיו.
אנחנו מדברים על כך שאת הדברים שהגוף לא צריך הוא מוציא בקקי ובפיפי. "ולאן מגיע הפיפי?" והוא עונה בגאווה:
"לביוב, ואז לים, ואז לעננים, ואז לעצים, ואז לתפוחים, ואז אלי לבטן!"
נכון, חתול שלי, אני מחייכת אליו, ומזכירה לו: אתה, והגשם, והעצים, והתפוחים, זה הכל קשור.
אני תוהה על כך כבר זמן רב. האם הוא כך בגלל שהוא גדל בעיקר עם שנינו, ואנחנו אוהבים להיעזר בידע להרחקת פחדים? או שהפוּך, זיהינו בו את הצורך וכך אנו נענים לו?
מצד אחד, עובדה, ידיעה מרככת את מחשבותיו, אם זה לא היה מגיע ממנו, זה לא היה עובד. מצד שני, למה כמעט תמיד הבכור הוא זה המאמץ בגרות מכפי גילו?
אני אוהבת מאוד את שיחותינו על גשם. הן התחילו עת הלכנו לגן יום אחד, וכמו בימים רבים אחרים, החל לרדת גשם.
הגשם המקומי הוא לרוב לא מהזן הניתך, לרוב מדובר בזרזוף דקיק אשר קל להסתגל לחיות בתוכו. אך בּוּבּה כרכם פניו בעגמומיות והודיע: "אני לא אוהב גשם".
התחלתי לספר לו, עד כמה גשם זה דבר נהדר. דיברנו על איך המים היורדים מן השמים נכנסים לאדמה. עצרנו להסתכל על גזע עץ ולראות כיצד שורשיו יונקים את המים מן האדמה כמו קש.
דיברנו על כך, שמהמים הללו גדלים על עצים תפוחים ואגסים, שהוא אוכל בתיאבון. שאלתי: "חתול שלי, לאן הולכים המים מהתפוח אחרי שאכלת אותו?"
לפיפי! דיברנו על הפיפי שנוסע בביוב לים. ודיברנו על איך השמש מחממת את הים כדי לעשות עננים חדשים, שיורידו גשם שוב.
מאז, חזרנו על הסיפור הזה פעמים רבות, והתחלנו אותו במקומות שונים. לפעמים בתפוח, לפעמים בפיפי, לפעמים בעננים.
במו אזניי שמעתי אותו לא מזמן, עת החל לטפטף, מסביר למטפלת שזה טוב שיורד גשם, כי הוא ייתן מים לפרחים שיצמחו.
מעגל המים מתחבר אליו באופן אישי, כי כבר חודשים רבים אנחנו מדברים על תהליך הגדילה שלו:
הוא יודע שאיננו יכולים לשוחח אל תוך הלילה, כי חשוב שיישן היטב. הוא יודע שחשוב לשחק בבית וחשוב גם לשחק בחוץ. והוא יודע שחשוב שיאכל וישתה היטב.
אנחנו מדברים על המזון שנכנס לקיבתו, ואיך שם הוא מתפרק לחלקים קטנים קטנים, שנוסעים בצינורות קטנים אל כל הגוף. אני מראה לו את הורידים על ידיי, על ידיו.
אנחנו מדברים על כך שאת הדברים שהגוף לא צריך הוא מוציא בקקי ובפיפי. "ולאן מגיע הפיפי?" והוא עונה בגאווה:
"לביוב, ואז לים, ואז לעננים, ואז לעצים, ואז לתפוחים, ואז אלי לבטן!"
נכון, חתול שלי, אני מחייכת אליו, ומזכירה לו: אתה, והגשם, והעצים, והתפוחים, זה הכל קשור.
קרונות
בּוּבּה אוהב ללכת לגן. הוא אוהב את רוב הפעילויות, את הגננות, ואת הילדים האחרים. אני שמחה על מזגו הנוח: הוא אולי לא חש קרוב באותה מידה לכל הילדים, אבל לא עוין איש.
כשהוא מביא איתו הביתה את עולם הגן, אני רואה עד כמה תהליך ההיפרדות החל: יש לו עולם שלם שם בחוץ, גם אם כרגע לשעות ספורות בלבד.
אני שואלת אותו, מה הוא רוצה שאכתוב כי הוא עושה בגן, והוא עונה: תכתבי שאני עושה brmm brmm. וזו אמת לאמיתה:
עם תום ארוחת העשר, הוא ושני חבריו דני ומקס לוקחים את צלחותיהם להגה, ונוהגים בהן עד לכיור, שם הן ניתכות פנימה ברעש מצלצל.
זמן ארוחת העשר הוא גם המקור לעוד מנהג בין הילדים שהוא הביא הביתה. מסתבר, שכאשר לשני ילדים יש את אותו מזון הם נוקשים בו כבהשקת כוסית וקוראים: snap snap!
פעם אחת, אחרי שיחה עם מנהלת הגן, זכיתי לראות את כל הטקסים הללו במו עיניי. וראיתי את הבן שלי, כל כך נינוח בסביבתו החברתית, חי את חייו שלו.
כשהוא מביא איתו הביתה את עולם הגן, אני רואה עד כמה תהליך ההיפרדות החל: יש לו עולם שלם שם בחוץ, גם אם כרגע לשעות ספורות בלבד.
אני שואלת אותו, מה הוא רוצה שאכתוב כי הוא עושה בגן, והוא עונה: תכתבי שאני עושה brmm brmm. וזו אמת לאמיתה:
עם תום ארוחת העשר, הוא ושני חבריו דני ומקס לוקחים את צלחותיהם להגה, ונוהגים בהן עד לכיור, שם הן ניתכות פנימה ברעש מצלצל.
זמן ארוחת העשר הוא גם המקור לעוד מנהג בין הילדים שהוא הביא הביתה. מסתבר, שכאשר לשני ילדים יש את אותו מזון הם נוקשים בו כבהשקת כוסית וקוראים: snap snap!
פעם אחת, אחרי שיחה עם מנהלת הגן, זכיתי לראות את כל הטקסים הללו במו עיניי. וראיתי את הבן שלי, כל כך נינוח בסביבתו החברתית, חי את חייו שלו.
מסלול מעגלי
שלא ישתמע מדברי שכל החינוך שלו מתנהל בדו שיח בוגר וסובלני.
בכל ארוחה, אני צריכה לשוב ולהפציר: שב עם כל הטוסיק על הכסא. כשמשהו מסיח את דעתו, הוא קם ומתהלך וצריך לחזור ולהתריע בפניו: "שב! תאכל!"
כשהוא צופה בסרטונים בטלפון הנייד, או כאשר אביו מניף אותו באוויר, הוא מבקש באצבע מורה: "עוד פעם אחת". אבל אחריה יש את פעם אחרונה ודי, ואז פעם אחרונה וזהו.
בכל ארוחה, אני צריכה לשוב ולהפציר: שב עם כל הטוסיק על הכסא. כשמשהו מסיח את דעתו, הוא קם ומתהלך וצריך לחזור ולהתריע בפניו: "שב! תאכל!"
כשהוא צופה בסרטונים בטלפון הנייד, או כאשר אביו מניף אותו באוויר, הוא מבקש באצבע מורה: "עוד פעם אחת". אבל אחריה יש את פעם אחרונה ודי, ואז פעם אחרונה וזהו.
זה מתסכל, במיוחד כי הוא כל כך נבון, ולכן כל כך בקלות נשכח עד כמה הוא עודנו קטן.
טקס השינה מסגיר זאת. הוא בוחר ספר, לבדו. הוא פורש שמיכה למרגלות המיטה, לבדו. הוא מכבה את האורות, לבדו.
וא אמא או אבא מדליקים את האור בשרשרת הנוּריות.
זו שרשרת שהוא בחר, בגווני הירוק, לקראת חג המולד. הוא רצה מאוד עץ אשוח, והסברתי לו שזה חג של אנשים אחרים.
אבל גם שאלתי אותו, מדוע הוא אוהב עצי אשוח, והוא ענה שהוא אוהב את האורות. אמרתי לו, שגם אני מאוד אוהבת את האורות, וכאלו יכולים להיות גם לנו.
למרגלות המיטה, בחדר השקוע בצבעי המצולות, בּוּבּה מתיישב על השטיח, ומכסה את רגליו בשמיכה. אביו או אמו מתיישבים לצידו. הוא שותה בקבוק חלב (בלילה? כן, עדיין.), ומאזין לסיפור.
בסיום הבקבוק, הוא תוחב לפיו מוצץ (בלילה? כן, עדיין.). בסיום הסיפור, הוא מטפס למיטה.
הנוריות כבות, ושם, בחשיכה למחצה, הוא כל כך קטן, כל כך תינוק. בלילה? כן, עדיין.
טקס השינה מסגיר זאת. הוא בוחר ספר, לבדו. הוא פורש שמיכה למרגלות המיטה, לבדו. הוא מכבה את האורות, לבדו.
וא אמא או אבא מדליקים את האור בשרשרת הנוּריות.
זו שרשרת שהוא בחר, בגווני הירוק, לקראת חג המולד. הוא רצה מאוד עץ אשוח, והסברתי לו שזה חג של אנשים אחרים.
אבל גם שאלתי אותו, מדוע הוא אוהב עצי אשוח, והוא ענה שהוא אוהב את האורות. אמרתי לו, שגם אני מאוד אוהבת את האורות, וכאלו יכולים להיות גם לנו.
למרגלות המיטה, בחדר השקוע בצבעי המצולות, בּוּבּה מתיישב על השטיח, ומכסה את רגליו בשמיכה. אביו או אמו מתיישבים לצידו. הוא שותה בקבוק חלב (בלילה? כן, עדיין.), ומאזין לסיפור.
בסיום הבקבוק, הוא תוחב לפיו מוצץ (בלילה? כן, עדיין.). בסיום הסיפור, הוא מטפס למיטה.
הנוריות כבות, ושם, בחשיכה למחצה, הוא כל כך קטן, כל כך תינוק. בלילה? כן, עדיין.
מנהרה
בּוּבּה מבלה שעות בבניית מערכות מסילות מעץ. הוא אוהב אותן מסובכות: מסילות שמתפצלות ומתפתלות בלולאות מפתיעות, עולות אל מעקפים ויורדות למנהרות.
לשמחתי, הוא לא מגלה עניין תאורטי בלבד במסילות: משבנה מסילה מורכבת ככל שיכל, הוא מרכיב לו רכבת, ומסיע אותה, עד שעולה בראשו רעיון נהדר לשיפוץ התשתית.
אז הוא מתחיל במלאכת הריסה מחושבת ובנייה מחדש, כדי להתאים את המסילה לחזונו.
יום אחד, ישבנו על השטיח ושיחקנו ממש כך במסילות. אני מודה, זה לא קורה הרבה, לרוב צימו הוא השותף הטבעי למשחקים מסוג זה.
דבר הוביל למישנהו, והוא רצה לסגור שני חלקי מסילה ללולאה. הוא ניסה פעם כך ופעם אחרת - ולא הצליח. הוא ביקש את עזרתי, ואף אני ניסיתי, פעם, פעמיים, שלוש.
בהן צדקי, לא הצלחתי.
נראה היה שהקשת על הזווית בה נבנו המסילות הקיימות לא מתחלקת בשום צירוף של עיקולים. ניסיתי לשנות את הזווית, לעקל פה, לעקל שם, להאריך, לקצר.
בסוף התייאשתי. "בּוּבּה, אני לא יודעת איך לסגור את המסילות. אולי אי אפשר" אמרתי לו, ופרשתי לעשות משהו אחר.
זמן מה עבר בשקט, ולפתע שמעתי: "אמא, תראי! הצלחתי! תראי, אמא, הצלחתי!"
בשלב הזה, כבר עברתי לדברים אחרים, אז הסטתי את מבטי מבלי לזכור ממה אני אומרה להתפעל. אבל אז עיני נחו על אותה מסילה, והנה היא היתה: לולאה סגורה.
אני תמיד גאה בו, ומנצלת כל הזדמנות לחבק ולנשק אותו.
אבל הפעם, נתווספה על הכל תחושת הפליאה, על הסבלנות והנחישות והיכולת לפתור את הבעיה הזו, שנראתה כל כך פשוטה ובכל זאת לא היתה כזו.
ואז הוא אמר, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי בקולו כזו גאווה על הישגיו: "אני ממש טוב ברכבות!" ועניתי לו: נכון, ממש ככה. אתה מצויין ברכבות!
הוא התהלך קורן כל אותו יום, ושמחתי בשמחתו. איזו תחושה נהדרת זו, להרגיש כך את יכולותייך!
לשמחתי, הוא לא מגלה עניין תאורטי בלבד במסילות: משבנה מסילה מורכבת ככל שיכל, הוא מרכיב לו רכבת, ומסיע אותה, עד שעולה בראשו רעיון נהדר לשיפוץ התשתית.
אז הוא מתחיל במלאכת הריסה מחושבת ובנייה מחדש, כדי להתאים את המסילה לחזונו.
יום אחד, ישבנו על השטיח ושיחקנו ממש כך במסילות. אני מודה, זה לא קורה הרבה, לרוב צימו הוא השותף הטבעי למשחקים מסוג זה.
דבר הוביל למישנהו, והוא רצה לסגור שני חלקי מסילה ללולאה. הוא ניסה פעם כך ופעם אחרת - ולא הצליח. הוא ביקש את עזרתי, ואף אני ניסיתי, פעם, פעמיים, שלוש.
בהן צדקי, לא הצלחתי.
נראה היה שהקשת על הזווית בה נבנו המסילות הקיימות לא מתחלקת בשום צירוף של עיקולים. ניסיתי לשנות את הזווית, לעקל פה, לעקל שם, להאריך, לקצר.
בסוף התייאשתי. "בּוּבּה, אני לא יודעת איך לסגור את המסילות. אולי אי אפשר" אמרתי לו, ופרשתי לעשות משהו אחר.
זמן מה עבר בשקט, ולפתע שמעתי: "אמא, תראי! הצלחתי! תראי, אמא, הצלחתי!"
בשלב הזה, כבר עברתי לדברים אחרים, אז הסטתי את מבטי מבלי לזכור ממה אני אומרה להתפעל. אבל אז עיני נחו על אותה מסילה, והנה היא היתה: לולאה סגורה.
אני תמיד גאה בו, ומנצלת כל הזדמנות לחבק ולנשק אותו.
אבל הפעם, נתווספה על הכל תחושת הפליאה, על הסבלנות והנחישות והיכולת לפתור את הבעיה הזו, שנראתה כל כך פשוטה ובכל זאת לא היתה כזו.
ואז הוא אמר, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי בקולו כזו גאווה על הישגיו: "אני ממש טוב ברכבות!" ועניתי לו: נכון, ממש ככה. אתה מצויין ברכבות!
הוא התהלך קורן כל אותו יום, ושמחתי בשמחתו. איזו תחושה נהדרת זו, להרגיש כך את יכולותייך!
ואני סקרנית: כבר כמעט שלוש שנים הוא בעניין הזה של רכבות. לאן עוד זה עתיד להוביל אותו?
היי נעמה,
השבמחקזה מקסים, איך אפשר לתפוש בכלל את הרגעים האלו? תצלמי גם בוידאו.
אנה :)
הי אנה, נעים לראות אותך כאן :-)
מחקכמובן שאנחנו מצלמים המון בוידאו. אבל זה יותר הרגעים הללו, שיש איזו שיחה קטנה, או שמשהו קורה ופורץ צחוק טבעי מתגלגל. שהחיים קורים. את הדברים הללו אי אפשר ללכוד. רגע בא, ואז רגע הולך, וזה עבר.
אין קשר לילדים, ככה זה כל החיים, אבל עם ילדים אני מרגישה את העובדה הזו ביתר שאת. לפניהם, אני חושבת שהיה לי קל יותר להרגיש אחרת.
איזה ילד נבון! אני ממש יכולה לדמיין אותו מקריאה ברשומה.
השבמחקהאהבה שלו לרכבות, ובכלל למערכת התחבורה בלונדון מזכירה לי קצת קטעים מהסדרה ״שרלוק״ שבהם שרלוק ״רואה״ במוחו את המפה של האנדרגראונד ומחשב בראשו איפה הפצצה או הנבל.
:-) אהבתי את התיאור, גם אני חובבת של הסדרה.
מחקכשהלכנו לסיור בגן שלו, לפני שרשמנו אותו, מנהלת הגן שאלה במה הוא מתעניין. והיא אמרה:
זה מוזר, איך עם בנים, הם נתפסים לדברםי מסויימים. בנות הן אחרת, הן מתעניינות בדברים, אבל עם בנים, הם מתעניינים במשהו כמעט לרמת האובססיה.
מאז ראיתי את זה גם בילדים אחרים: הרבה פעמים אלו כלי רכב, אבל לפעמים אלו חיות, לפעמים דינוזאורים. מוזר איך שזה כך.