יום רביעי, 8 באוקטובר 2014

שביל פירורים: ספרות מאויירת

הצטברו אצלי מספר שלדים לרשומות שביל פירורים. רשומות מהסוג הזה נורא כיף לדמיין, כששביל אסוציאציות נרקם בין אוסף דברים לא-בהכרח-קשורים.
אלא שלדמיין ולכתוב הם כמובן שני דברים שונים בתכלית. עם זאת, אחרי שחודשים לא עיינתי בבלוגי הקט, פתאום עלעלתי אחורה ונורא נהניתי.
וחשבתי לעצמי - גם אז לא הלך בקלות, אבל בשורה התחתונה - היה שווה את זה.
אם כן, השביל הפעם מתחיל בסניף הספרים של סטימצקי בשדה התעופה בן גוריון, זמן קצר לפני טיסתנו חזרה מהביקור של שלהי הקיץ.


בסניף המדובר, רכשתי את ספרה של רוּתו מודן, "הנכס". אפשר לחסוך הרבה מילים ולסכם - זהו ספר מרהיב.
העלילה סובבת סביב מסען בן השבוע של אשה ונכדתה לוורשה, להשיב את רכוש המשפחה. במהלכו, מתגלה הסיפור השלם של הרכוש - ושל המשפחה.
מילא שהאיורים בו חדים, מלאי הבעה ואסתטיים בתכלית - כבר לא משהו שאפשר לומר על כל רומן מאוייר.
עוד יותר, שהעלילה בו כובשת בפני עצמה - עוד משהו שאי אפשר לומר תמיד על רומנים מאויירים, בהם לפעמים הצד הויזואלי נושא בעול ומחפה על עלילה רופפת.
אבל הוא מצליח לעשות את מה שמצליחות רק מתי מעט מהיצירות בז'אנר לעשות, והוא למעוך לך את הלב באמצעות השילוב הכל כך מדוייק בין טקסט לתמונה.


את ליבי הספר הזה מעך כבר ביוני, עת חגגתי את יום הולדתי עם צימו. נתקלתי בספר בחנות לספרות מאויירת בלונדון, כמובן בגרסתו האנגלית.
דפדפתי בו מספיק בשביל לגמוע את העלילה בקווים כלליים, אבל ככל שהתקדם הדפדוף מצאתי את עצמי נשאבת לתוכו, ואז אי שם לקראת הסוף, פאנל אחד, ללא מילים, גרם לי לדמוע.
סגרתי את הספר, והשארתי אותו שם. אמרתי לעצמי, שאם החותם שהוא הותיר בי יאריך ימים, אשוב לרכוש אותו. וכך עשיתי.
אבל מה עשיתי באותה חנות לספרות מאויירת מלכתחילה?

אני מחשיבה ספרות מאויירת כמותרות. לא כי היא פחותה בערכה מכל ספרות אחרת, אלא כי היא יכולה לחרפן את שיקול דעתי באופן שספרים אחרים לא.
לכן אני משתדלת להיות הרבה יותר שקולה ברכישותיי כשזה נוגע לספרים מאויירים, וכך החלטתי שאם כבר יום הולדתי, אז מותר ספר אחד, שרציתי זמן מה.
אני מודה, Our Cancer Year של הארווי פיקאר הוא לא המתנה המתבקשת לימי הולדת.
שכן, כפי שמרמז שם הספר, הוא על ההתמודדות עם מחלת הסרטן של הסופר - הגילוי, הטיפול, הכימותרפיה, הפחדים, החולשה, הפחד.
שמעתי על הספר הזה, וקיוויתי (גם אם ידעתי שזו כנראה תקוות שווא) שמתוך הקריאה בו אצא מחוזקת יותר להתמודד עם סרטן בחיי.
כי עד כה, הסטטיסטיקה שהפציעה בחיי היא על הפנים - אחד אחרי השני נפטרו אנשים יקרים, צעירים, ובלי לבזבז זמן בכלל:
כל פעם אותו סיפור של גילוי מוקדם-סיכויים מצויינים-יהיה בסדר-שנה ומשהו עוברות-שום דבר לא בסדר-אין נחמה.

אז הארווי פיקאר החלים מאותו סרטן המסופר בספר. 
אמנם, לאחר מכן הוא תקף שנית, אבל גם את הסבב השני גופו שרד, והוא נפטר לאחר הפעם השלישית, בגיל 70. אבל אל הספר הגעתי לא בגלל מותו - אלא בגלל חייו.
לפני שהיו בלוגרים, היה הארווי פיקאר. 
לא היה בחייו שום דבר נוצץ במיוחד. הוא היה איש אפרורי, בעיר אפרורית, עם עבודה אפרורית.
הוא אהב קומיקס, אבל היה נטול כל כישרון לציור. ובכל זאת, דרך ספרות מאויירת הוא מצא את המפלט האמנותי שלו. בעולם של חוברות על גיבורי על - הוא היה הכי אנטי גיבור.
הוא תיעד פכים מחייו: רגעים אירוניים, קטנים, מדוכדכים, קנטרניים. את הטקסטים איירו מגוון מאיירים, וכך נבנתה לאורך שנים סדרת הקומיקס American Splendor.

באפריל נולד תּוּתּון, וכך החלה חופשת הלידה. כפי שיודעת כל אם מניקה, תינוקות פיציים על שלל קפיצות הגדילה שלהם, מתנחלים על הציצי למשך שעות.
זה חמים ונעים ושובר את הגב באופן יוצא מן הכלל, ובנתיים אמא רוצה איזושהי תעסוקה. 
הרגשתי שעל שלל תוכניות ריאליטי על עקרות בית אמריקאיות נואשות, תכניות קניה-מכירה, תכניות ראיונות מרושעות וכולי, יש בטלוויזיה משהו לא רק מנוון, אלא מרעיל ממש.
אז צפיתי במקום בסרטי די.וי.די שלא ראיתי מזמן, ואחד מהם היה הסרט המספר את סיפורו של היוצר.


עוד קודם לחופשת הלידה, השנה האחרונה העמיקה מאוד את השבר שנבקע בי לפני כשנתיים. כמו טון לבנים נחתה עלי ההרגשה שאני מבזבזת את החיים שלי.
כל השנים, הייתי בטוחה שהכי טוב זה להצליח.
מי שהצליח להתקדם בסולם הדרגות ולצבור הישגים, והשפעה - הריהו מאושר.
כמובן, חשוב שזה לא יהיה זמני, ולכן חשוב לא סתם להתקדם, אלא גם להיות מסוגל להחליף מעסיק אם עולה הצורך, כך שיש בטחון תעסוקתי.
כיום, הזמן הפך יקר לי הרבה יותר משהערכתיו בעבר, ואני שואלת את עצמי באופן נוקב יותר מה באמת חשוב בחיים, כי כל כך קל לשכוח עד כמה הם קצרים.


כמובן, זה שאני שואלת מה חשוב ואיך כדאי לחיות, לא אומר שיש לי תשובות. אני לא יודעת אם ידע מהסוג הזה בכלל יכול להינתן או שחייבים להגיע למסקנה לבד.
אבל אי שם במהלך השנתיים הללו, נתקלתי באתר zen pencils, שבדרכו הצנועה ורבת החן, מנסה להציג את המסקנות אליהם הגיעו כל מיני אנשים בעלי שיעור קומה.
אני כל כך אוהבת את האתר, שהוא מופיע דרך קבע בקישורים מצד ימין כאן בבלוג. אני ממליצה בחום לעלעל בארכיון אליו מוביל הקישור, יש שם פנינים נהדרות.

ככלל, אפשר לתמצת שתובנות של אנשים על עניינים שכאלו נופלים לשתי קטיגוריות: המקל, והגזר. תובנות מזן הגזר, הן חיוביות מעיקרן. 
תובנות המקל הן מהסוג הנוגש בך לשים לב עד כמה דפוסים לא בריאים גורמים לך לפספס את החיים.
אסופה של האיורים יוצאת החורף בספר מודפס, ומסתמן שנטיית היוצר היתה לבחור במובהק הרבה מהגזרים. זה היה מעניין עבורי לשים לב לזה.
כי כך שמתי לב עד כמה היצירות האהובות עלי, אשר רובן לא נכנסו לספר, הן מהסוג המתריע, כגון הציטוט שמתחיל כך (לחצו על התמונה להגיע לציטוט המלא):
The Fig Tree
מכאן שביל הפירורים יכול היה להתפצל להמוני שבילים שונים: מתחת לכל אחת מהיצירות באתר פסקה קצרה על האדם המצוטט, לרוב עם קישורים לחומרים נוספים שלהם או אודותיהם.
אל הסרטון למעלה, למשל, (שנוצר על ידי יוצרי הסדרה "סאות' פארק") הגעתי בעקבות היצירה סביב ציטוט של אלן ווטס, אותו לא הכרתי קודם לכן.
אבל את שבילי הפירורים הללו אשמור ליום אחר, כי הם מעניינים בפני עצמם.
במקום, אחזור למקום שהוא הלב והשורש להנאתי מספרות מאויירת. אהבתי הראשונה, התמידית, נתונה ל-Peanuts.
טהרנים עשויים להצביע על כך שלכאורה לא מדובר בספרות מאויירת, אלא בקומיקס, מן אח קטן ומנוזל של הסוּגה כבדת הראש.
לאנשים כאלו, אמליץ בחום לשבת ולקרוא את היצירה הזו כמאסה. אני נפעמת נוכח יכולת ההתבוננות של צ'רלס שולץ בבני האדם, וזיקוק הרגעים האינטימיים של הנפש אל תוך הדמויות הללו.
אני גם משתאה נוכח יכולת ההמצאה שהובילה לאיקוניות התרבותיות שהן דוכן הפסיכיאטריה של לוסי, והעץ זולל העפיפונים של צ'רלי בראון.
לליינוס שמיכת הבטחון ואמונתו הבלתי מעורערת בדלעת הגדולה, שקמה לתחייה בליל כל הקדושים מחלקת הדלעות הכנה ביותר.
לסאלי יש את קשייה להסתגל לדברים חדשים, ודוחות בית הספר המרהיבים :

This is my report on Rain. Rain is water which does not come out of faucets. 
Without rain, we would not get wet walking to school and catch a cold and have to stay home, which is not a bad idea. 
Rain was the inspiration for that immortal poem, "Rain, rain, go away, come again some other day." 
After a storm, the rain goes down the drain which is where I sometimes feel my education is also going.
 
לפני כעשור החל פרוייקט ההוצאה לאור של כל פסי הקומיקס באנתולוגיה גדולה: מדי חצי שנה יוצא ספר, ומאגד בתוכו שנתיים מן היצירה.
האוסף האישי שלי כולל את הכרכים החל מהשלב שבו הדמויות הגיעו בערך לצורה המוכרת לנו כיום (אמצע שנות החמישים), ועד בערך אמצע שנות השבעים.
הפסקתי לרכוש את הכרכים הבאים כי זו הייתה נראית לי הוצאה מאוד פזרנית.
עם הזמן, למדתי שבכל מקרה, השנים הללו היו במידה רבה תור הזהב של היצירה, אם כי היא המשיכה להיות מעולה ולהתפתח גם עשורים אחר כך.

ועד היום, לפעמים כשאני מוצאת את עצמי במן מצב רוח כזה של לוּפּ מחשבתי, אני פותחת באקראי אחד מהספרים הללו.
הריתמיות החוזרת של מעגל החיים סביב עונות השנה, הנסיונות החוזרים ונשנים של הדמויות לפתור את אותן בעיות שרודפות אותן,
והאנושיות והחמלה שבה הסופר מסתכל עליהם, גורמים לי להיות קצת יותר אופטימית כשאני סוגרת את הספר ומחזירה למקום.


4 תגובות:

  1. ההרגשה שלי בשנים האחרונות היא שהתאנים מהיצירה של סילביה פלאת׳, הן לא באמת שם. יש אולי שתיים שלוש תאנים, אולי אפילו רק אחת, ואני צריכה להתאמץ לטפס ולהגיע אליהן בזמן לפני שיירקבו. מעניין שבזן
    פנסילס הם מפרשים את הקטע של סילביה פלאת׳ בצורה אחרת לגמרי מאיך שאני פירשתי אותו. היא לא יכולה לבחור כי היא אשה ויש עליה מגבלות חברתיות. אני לא זוכרת באיזה קונטקסט זה הופיע בספרה ״פעמון הזכוכית״, אבל אני מפרשת את זה בצורה שונה לגמרי. המגבלה בשבילי היא פנימית, לא חיצונית.

    ולגבי הקומיקס: לפני המון שנים, לא זוכרת מתי, הקרינו בערוץ 8 שני סרטים דוקומנטריים אחד אחרי השני: אחד על ההיסטוריה של ספרי קומיקס Comic Book Confidential (1988), והשני ביוגרפיה של צ׳ארלס שולץ. אולי את מכירה אותם? שניהם מומלצים בחום! Comic Book Confidential די ישן, אבל הוא כ״כ טוב, שאני חושבת שהוא עדיין שווה צפייה. בסרט הזה נחשפתי לראשונה להארווי פיקאר. הקטע בסרט שבו מראים קטעים מקומיקס שלו בתוספת קריינות (משהו על התמכרות לאיסוף של תקליטי ג׳אז), הוא הקטע שהכי זכור לי מהסרט.

    השבמחק
    תשובות
    1. אגב, בקשר לבלוג שלך

      מאוד אהבתי את הרשומה שפירסמת על הספר "המעניינים" והוספתי אותו לרשימה של באמאזון. באופן כללי אני מאוד נהנית לקרוא אותך והייתי שמחה לקרוא עוד רשומות שמספרות מה עובר עליכם.
      אבל עניין התגובה בבלוג הוא באמת לא נוח, ואולי כדאי לסדר את זה. קודם כל, הוא תובע להכנס באיזשהו פרופיל, אי אפשר להשאיר תגובה בעילום שם.
      אבל ניחא זה, ברגע שבחרת את אחד האפיקים (במקרה שלי g+), וורדפרס תובע לקבל גישה לרשימת אנשי הקשר שלך במייל. קצת מוגזם, וקצת חבל כי הייתי שמחה להגיב שם.

      מחק
  2. תודה על התגובה!
    קראתי בזמנו את התגובות לאיור הזה, וחלקן אמרו בדיוק את מה שאת אומרת - שהביקורת של סילביה פלאת' הגיעה לא ממקום של עודף אפשרויות, אלא ממקום שבו היא לא באמת יכולה לבחור, כמו שאת אומרת - בגלל שהיא אשה.
    אבל מה שמעניין הוא שהמסר הזה הדהד אצל אנשים כאוניברסלי יותר, ואני נוטה להסכים איתך - התאנים הן בדמיון, לא במציאות.
    רובנו לא באמת בוחרים בין קריירה של ספורטאי אולימפי לקריירה מדעית, יש לנו סט של כשרונות שמשפיע.
    רובנו לא ניצבים מתלבטים בין בחירה בחיים קלילים ומלאי הרפתקאות לבין חיי משפחה, יש לנו נטיית לב לכאן או לכאן. וכן הלאה.
    אני חושבת שהמועקה שאליה אני מתחברת היא בדיוק במסר הזה - "את יכולה הכל! את רק צריכה לבחור!". ככל שאני מתבגרת המסקנה שלי היא שלא, אי אפשר הכל.
    אפשר הרבה. ואפשר ורצוי להיות מאוד שמחים במה שיש כי זה המון: עבור רוב האנשים בעולם, ורוב עוד יותר מכריע של הנשים - אין אפילו את הזכות לחלום על כל זה.
    אבל אי אפשר הכל. אם אי פעם תהיה לי בת, זה מה שאני אלמד אותה. אי אפשר הכל.

    אני לא מכירה אף אחד מהסרטים שהמלצת עליהם, אבל שניהם נשמעים מעולים! אחפש את שניהם, תודה על ההמלצה!

    השבמחק
  3. תודה על ההערה, לא הייתי מודעת לבעייתיות של מערכת התגובות בבלוג שלי.
    שיניתי את ההגדרות, אני מקווה שעכשיו העניין יהיה יותר פשוט (ופחות פולשני...)

    השבמחק