יום חמישי, 13 ביוני 2013

תמר

על הרבה מהדברים שקורים ביומיום אני חושבת: למה בעצם שאכתוב עליהם? לא קרה בהם משהו מסעיר. לא הרגשתי מאוד שונה לאחריהם.
ואני לא מדברת רק על הקנייה השבועית בסופר, אלא באופן יותר רחב: מקומות, אנשים, תקריות כאלו או אחרות.
בוודאי, היה נחמד לעשות כך או ללכת לשם, אני חושבת. אבל ממש לכתוב רשומה? ובכלל, אפילו אם הרגשתי משהו, לא כל דבר מתומלל בהצלחה.
ואני משערת שבין השורות יש הנחה חבויה, על כך שהדברים שראוי לציין הם כאלו שחוללו איזשהו שינוי, מפני שבכל יתר הזמן "אני נשאר אני" - אז מה כבר חדש?

הנה דוגמא: לפני שבוע ביקרה אותי חברה ותיקה ויקרה. היא באה להרצות בכנס, והתארחה בביתי לזמן קצרצר.
התמזל מזלנו, והביקור היה ארוך מספיק על מנת לאפשר לצאת יחד לארוחת ערב, ויצאנו שתינו למסעדה נחמדת.
שוחחנו ארוכות על כל מיני דברים.
וכמו כל המפגשים שלנו, זה הרגיש קצר, ושהיה יכול להיות נחמד לבלות יותר זמן יחד . יום וחצי, והיא כבר היתה על המטוס חזרה.
אז מה כבר יש לספר?

את תמר אני מכירה כבר המון שנים, הכרנו רגע לפני סוף התיכון. ישבנו יחד, בחדר המתנה, והתחלנו לקשקש.
כשסיימנו עם ענייננו, יצאנו והמשכנו לקשקש. וכך כל הדרך עד תחנת האוטובוס, שם החלפנו מספרי טלפון.

תחומי העניין העיקריים שלנו בזמנו היו שונים לגמרי, כך שיכולנו לחלוק אותם זו עם זו, אבל לא על בסיסם נוצר הקשר.
אני לא סבורה שאנחנו דומות, אני בספק אם היא סוברת כך. הרבה מהחיבור המיידי נבע מכך שהיינו במקום דומה בחיים, וחלקנו זוויות ראייה דומות. 
היה לנו מושג ברור מה אנחנו רוצות. מקצועית, היה ברור בוודאות נחרצת שהמטרה היא אקדמיה, כל אחת בתחומה היא.
חברתית, שתינו מצאנו את עצמנו באוניברסיטה בגיל צעיר מהממוצע. בהתאם, היתה שפה משותפת בעיסוק בסוגיות הבחורים סביבנו.
ובעיקר, היה פשוט מעניין. דיברנו ש-ע-ו-ת בטלפון, כי התגוררנו ולמדנו בערים נפרדות. אני זוכרת שהיינו צוחקות המון.
למשך תקופה ארוכה היא היתה החברה הכי קרובה שלי, ואז, כפי שלפעמים קורה, נפרדו דרכינו, מסיבות שונות.
כמה שנים לאחר מכן חודש הקשר. כשאני חושבת על כך כיום, הקלות שבה יכולנו לדבר מחדש, ולהבין אחת את השניה גם כשלכאורה שתינו זזנו עם הזמן, היא יותר מאשר בונוס נחמד. 

ברבות השנים, אני מצאתי את צימו, היא מצאה את בן זוגה. "האם הוא חושב על המשך קריירה אקדמית?" שאלתי אותה עכשיו בביקורהּ האחרון.
הוא לא בטוח, היא אמרה. "וזה נורא קשה, לעזוב את האקדמיה ולהתחיל מחדש". הנהנתי, כי אני יודעת, וכי גם היא יודעת:
אני סיימתי עם התואר השני, היא סיימה עם הדוקטורט.
אני כבר בשלב הזה החלטתי שהספיקה לי האקדמיה, היא המשיכה עוד קצת, והגיעה להחלטה דומה.
אנחנו עברנו להתגורר בלונדון, הם עברו מתוקף עבודתם האקדמית לעיר קוסמופוליטית אחרת.
שתינו נאבקנו עם הצורך להמציא את עצמך מחדש, לגלות מה אתה רוצה לעשות, להתמודד עם חוסר בטחון, ולמצוא עבודות טובות בשוק שאיננו ישראלי.

 
לפני כשנה הם חזרו לישראל, וכך פגשתי בה שם בביקורינו האחרונים. כתמיד, המפגשים הרגישו קצרים, אבל לפחות התאפשרו, לאחר שנים של מרחק גיאוגרפי שלרוב לא גוּשר.
במיוחד בגלל אופי השנה האחרונה, השמחה והציפיה לפגוש בה היו מהולות בחששות. אני מרגישה שבסיטואציות האלו, יש איזו ציפיה לפגוש את האדם אותו אתה מכיר.
כשמישהו שואל אותך: "אז מה חדש?" אפשר כמובן לספר לו על הא ועל דא שקרו מאז הפעם האחרונ.
אבל אם הא ודא כולם נובעים ממשהו עמוק יותר, ואם אתה סופר את השואל כמישהו קרוב, אתה רוצה להיות מסוגל לחלוק איתו את שורש העניין.
אז אמנם לתחושתי זה לא בדיוק שהשתניתי, אבל הרגשתי שהקרקע רועדת מתחת לרגליי. שמכל מיני בחינות אני כבר לא יכולה ולא רוצה לבחור כפי שבחרתי עד עכשיו, אבל אני לא לגמרי בטוחה מה כן.

מילא אם מדובר באדם שלכם קשר שהוא קרוב ורציף, שעמו אתה חולק את התהליך בצעדים קטנים. אבל בבת אחת להנחית סיפור שלם זה קצת יותר מסובך.
כאן בבלוג, למשל, אולי לא הכל חשתי בנוח לחשוף, אבל חלקתי שבבים מהתהליך בזמן אמת:
על החרדה, על ההרגשה המשתקת ששום דבר הוא לא בעל ערך, על הרעיון של הליכה במעגלים אשר לפרקים מרגישה חסרת תוחלת אבל אולי היא לא כזו.
הרבה מהדברים הללו לא חלקתי בכלל עם חברים, כי זה הרגיש מאוד פרטי, ותמיד יש החשש שאולי לא יבינו, שאולי לא יקבלו.
גם עם תמר אני תמיד חוששת, במיוחד כאשר מדובר בהיכרות כל כך ארוכה, ועם זאת כזו עם מפגשים מוּעטים. ומצד שני, אני לא יכולתי לדמיין לא לספר לה על דברים משמעותיים.
ובכל פעם מחדש כשאנחנו נפגשות, אני מופתעת לטובה.
החיים מובילים אותנו במסלולים שונים, ועם זאת, תמיד נותר בסיס של הבנה, שנובעת מכך שאיכשהו אנחנו עדיין חוות דברים דומים.

השנה האחרונה הציפה בי את עניין המוות והסופיוּת. זה לא שבעבר לא הכרתי אנשים שנפטרו, אבל השנה היתה שונה:
ראשית, היה את עניין הגילאים. בכל חיי, האדם הכי מבוגר שהכרתי אשר נפטר היה בן 64 וחצי. הוא נפטר השנה, וגם זה לא היה הגיוני, כי הוא תמיד היה כל כך דינאמי וחיוני וצעיר.
מכרות וירטואליות נפטרו, והן כולן נעו בין גיל 30 ל-40. סיפרתי גם על ידיד שנפטר מהתקף לב, והוא היה בן 38 במותו.
שנית, היה את אופי המוות. ברוב המוחלט של המקרים מדובר היה בסרטן. אבל בחלק מהמקרים, בכלל לא ידעתי על המחלה.
כך שלפחות בשלושה מקרים נפרדים, לא היה תהליך: הדרך שבה גיליתי שאדם איננו עוד היתה ברגע אחד של הפתעה, שלווה ברגעים רבים של הלם וצער.
כל העניין גרם לי לחוש ריקנות גדולה ביחס לביטוי "תוחלת חיים גדלה".
אולי יש אנשים שמגיעים לשנות ה-80 וה-90, אבל כל מה שאני ראיתי סביבי זה אנשים שמתים צעירים.
אני בת 34. אני לא יודעת עד מתי אני אחיה. אבל השנה, הרגשתי באופן מוחשי את הרעיון שהסוף יכול להתקרב במהירות, להתגנב עליך בהפתעה ופוּף, זהו. נגמר ודי.
ומנגד, היה את בּוּבּה, משתנה במהירות הבזק, וקם בכל בוקר קצת שונה מאשר היה ביום שלפניו. הזמן נוזל, דולף, חומק.
מדוע קל כל כך לשקוע בטרדות היומיום, ולא לשים לב שמשהו כל כך יקר קורה בינתיים? איך זה הגיוני?

מבלי להשמע נפוּחה, השנה הזו גרמה לי לעשות הערכה מחדש, ובפרט לבחון מחדש למי ולמה אני מעניקה חשיבות. יש לכך השלכות ישירות על הבחירות שאני עושה כיום:
למשל, איך אני משתדלת לנתב את המחשבות שלי: מה אני מודדת כהצלחה ומה ככשלון. איך אני חושבת על אחרים, ומה אני חושבת עליהם. אילו מחשבות אני משתדלת לטפח.
כמו כן, איך אני משתדלת לדבר. המעשים שאני בוחרת ליזום. ובעיקר, המודעות שלי להשתדל לחיות את החיים בכאן ועכשיו, ולמצות מהם את המירב.
אפילו לצימו, שהיה איתי השנה באבלי ונמצא איתי מדי יום, אני משתדלת להסביר את כל הבחירות הללו מהזווית הרציונלית על מנת שלא להבהיל.

תמר לא נבהלה. בעודי הולכת במסלול שלי, המסלול שלה הביא אותה בשנתיים האחרונות לעבוד ישירות מול חולים במחלות ניווניות קשות. 
לראות מול העיניים אנשים שתוך שנים ספורות מהגילוי בוודאות יכמשו וימותו היה ועודנו חוויה מטלטלת עבורה, לא פחות מהחוויות שלי. 
יכולנו לשבת ולדבר על האופן שבו אנשים בוחרים לראות סיטואציות מסויימות, ועל מה אפשר ללמוד מכך.
על הדברים שהיא משתדלת לעשות אחרת בחייה, על המחשבות שהיא מנסה לווסת מחדש.
אז היא אולי מגיעה לבחירות שלה ממקום רוחני קצת שונה, אבל גם בה התעצמה בכל העת הזו אותה הבנה בדיוק שעליה דיברתי. היא הבינה, לא רק מהמקום הרציונלי, אלא מהמקום הרגשי.
וזה היה מאוד משמעותי עבורי.

תמר הינה צמחונית מילדוּת. בפעם האחרונה שנפגשנו, היא סיפרה לי שהיא מנסה לעבור לטבעונות, ומגלה שהיא מוצאת את זה קשה יותר משחשבה.
היות שכך, רציתי לבחור מקום שבו היא לא תצטרך לדוג מן התפריט מנה צדדית מתוך חוסר ברירה, והתעניינתי בהעדפות שלה.
"אה, ודרך אגב באותו עניין", כתבתי לה כששוחחנו בעניין, "שכחתי לומר לך, לפני חודש וחצי גם אני עברתי לצמחונות."

אני עצמי קצת מופתעת כשאני חושבת על התווית "צמחוני" בהקשר הפרטי שלי. זה לא בדיוק משהו שהתלבטתי בו רבות בחיי, או שאי פעם בעבר דגדג לי לנסות.
בחודשים האחרונים, בעודי מבלה את עיקר זמני בבית, הרבה פעמים העדפתי פשוט לוותר על בשר, ולאכול קל יותר. זו היתה יותר בחירה של סגנון חיים, ועדיין אכלתי בשר מעת לעת.
אבל מתוך התהליך שעודני עוברת, הגעתי למסקנה שבעצם, אין לי צורך או רצון באכילת בשר. זה לא עד כדי כך טעים לי, ואני פחות ופחות נהנית מהחוויה, אז בשביל מה?
במחשבתי, צמחונות תמיד התקשרה לאיזו אג'נדה, חשבתי על הבחירה הזו במונחים דוגמטיים, של הקרבת קורבן בשם עיקרון מוסרי.
ואמנם יש עקרון מוסרי מאחורי הבחירה שלי בצמחונות, אבל המעבר עצמו לא כלל קשיים או תסכולים או ויתורים מיוחדים.
"זה לא כל כך שאני צמחונית", ציינתי לצימו, "כמו שאני לא אוכלת בשר".

מה שכן, כשליוויתי אותה לתחנת הרכבת בבוקר הכנס, רציתי לקנות סנדוויץ' בחנות, ופתאום הפתיע אותי שרבות מהבחירות הטבעיות שלי כבר לא רלוונטיות לאור השינוי.
"את מבינה, זה בדיוק ככה אצלי עם הטבעונות" היא אמרה. "כשאת מוצאת את עצמך במפתיע בסיטואציה יומיומית פתאום צריכה לחשוב מחדש על ההרגלים שלך."
"שפתאום את חושבת, רגע, אז אני כבר לא יכולה לאכול את זה. שפתאום, בתור אדם מבוגר, צריך לחשוב מה בעצם כן אפשר לאכול".
ויכולתי להבין. לא באופן תיאורטי, אלא מתוך חוויה אישית.

לאחר ארוחת הערב, שוחחנו ארוכות אל תוך הלילה על הספה בבית.
שוחחנו על נושאים שונים, החל מבחירות מקצועיות וכלה בקושי של איתור זוג מכנסיים שיושב יפה. אבל בעצם הרבה מהשיחה היתה ואריאציות שונות על אותו נושא:
על להיות בנקודה הזו בחיים שבה, אחרי שהיית משוכנע, ואחרי שהתבלבלת, ואחרי שמצאת את עצמך שוב פעם, ואחרי שהתחלת להרגיש בנוח והתחילו לצוף שאלות מסוג שונה,
אחרי שעברת את כל אלו, ולמדת מכל אלו, מה בוחרים הלאה?
 

המסעדה שנבחרה בסוף, אגב, קרויה tibits.
זו מסעדה צמחונית וטבעונית חמודה ביותר, שהפרינציפ שלה הוא בחירה של מזון מתוך מזנון במרכז המסעדה, כשהתמחור הולך לפי משקל.
האוכל היה טעים ומגוון, וכלל בנוסף לסלטים גם מיני נשנושים כמו כדורי פלאפל וצ'יפס מתובלים, מיני מאפים קטנים עם מילויים, ומבחר של מספר תבשילים.
בגזרת הקינוחים, היו שם מגוון אופציות טעימות, ולאור שיטת התמחור, יכולנו לדגום בשמחה את כולם.
המסעדה ממוקמת בעוד אחד מהכּוּכים הפלאיים האלו בלונדון: מצד אחד, מגיעים אליה מתוך רחוב צדדי של ריג'נט סטריט, כך שהמיקום הוא מרכזי לעילא. 
מצד שני, זה רחוב קטן שמוביל למתחם מסעדות קטן וחבוי שלא הייתי מצליחה להתגלגל אליו במקרה. ביום שמשי, נראה לי כיף גדול לשבת או בשולחנות בחוץ או לצד החלונות ולספוג את האווירה.
יש גם קומה נוספת למטה, כולל איזור לילדים עם קצת צעצועים ופינת ציור. מאוד חמוד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה