יום שישי, 5 באפריל 2013

תקרית קטנה

ביום ראשון לפני מספר שבועות, בהבזק של שבריר שניה זיהיתי מישהו, ומישהו זיהה אותי.
כך סתם, בתור למלתחות המעילים.
כל כך קצרצר היה רגע הזיהוי, שיכולתי לקבור את מבטי ישירות בתכניה מבלי להיראות כאילו איבדתי פאסון. 
ומדי פעם, כשהרמתי מבט אדיש לראות איך מתקדם התור, בזווית העין יכלתי לראות אותו, עומד ונועץ בי מבט ישירות, עם אותו חיוך אירוני.
בעודי מממקדת מחדש את מבטי בטקסט מבלי לקרוא אף מילה, תהיתי לעצמי: אז למה, בעצם, ובמיוחד אחרי כל כך הרבה שנים, אני לא מעיזה להישיר מבט?
הנה חמישה דברים שאני אוהבת בלונדון:
1. מעניין פה: החושים מוצפים בגירוי מעורר מחשבה ועניין. העושר התרבותי הוא מסנוור, ולי לפחות יש הרגשה של חיים במרכז העולם. זה אולי לא עושר חומרי, אבל זה עושר.
2. יש כאן עושר של הזדמנויות: אני תמיד מצאתי שהעיר מציעה מגוון מטורף של אופציות: מקצועיות, חברתיות, תרבותיות. ולתחושתי, השאלה העיקרית היא רק עד כמה מוכנים להגיד "כן" .
3. מזג האוויר נוח: מזג האוויר פושר עד קריר. לא חם כאן נורא כמעט אף פעם. לא קר כאן נורא אף פעם. אז שמש חסרה לי מעת לעת, אבל רוב הזמן פשוט נעים.
4. קל לחיות חיי בּוּעה: המרחק מהווה מסננת יעילה לביקורת ובחישה בעניינים פרטיים. ואם פוליטיקה היא לא כוס התה שלך, קל לסנן אותה החוצה.
5. אני מרגישה בנוח כאן: נוח לי באנגלית, אני אוהבת את ההומור, קל לי להתחבר עם האנשים, הפנמתי את הקודים החברתיים. כדגיגון, נוח לי בשלוּלית הזו.
[זה לא אומר, כמובן, שהכל מושלם. תמיד חשוב לי להדגיש את זה, כי הבחירה שלי להתמקד דווקא בטוב עלולה ליצור את רושם ורוד מוּטה.
אני מכירה את התחושה מהצד השני, בעודי קוראת על חייהם המצוחצחים של אחרים, ותמיד צריכה להזכיר לעצמי שאת הפנטזיה על החיים שלהם אני בונה אצלי בראש.]

אז אנחנו מתגוררים כאן כבר שבע שנים. הרצון לעבור לכאן כזוג התפתח ביננו במשך כמה שנים קודם לכן.
והכמיהה שלי אל העיר התחילה עוד לפני שבכלל הכרתי את צימו.
למעשה, בדיוק לפני שהכרתי את צימו.

כשסיימתי את הלימודים נסעתי לטיול של כמה שבועות באנגליה והולנד. זה לא שרציתי במיוחד לנסוע דווקא לשם. אם כבר, לא רציתי במיוחד שום דבר.
באותה נקודה בזמן הייתי אפוּפה באי-וודאות (במה אעבוד? איפה אגור?) וטרוּדה מפרידה עתידית שהגיע זמנה.
מי בכלל המציא את השקר הזה שתחילת שנות ה-20 זו התקופה הנהדרת ביותר בחיים?
אז בלונדון כבר הייתי בטיול בת מצווה וזכרתי אותה בחיבה, וחשבתי שיהיה נחמד לראות קצת יותר מאנגליה. והורי הבטיחו שהולנד נחמדת, ומאמסטרדם אפשר בקלות לקחת רכבות לכל מיני יעדים.
כך נראה תכנון תכנון הטיול: ערכתי רשימה של דברים שרציתי לראות, ואמרתי לעצמי שכשאגיע, כבר אראה מי נגד מי.
כמו כן, בחירת האטרקציות היתה משונה ברמת העקרון: סיננתי החוצה כל יעד תיירותי עיקרי, וחיפשתי מוזיאונים איזוטריים, חנויות אקצנטריות, שווקים נידחים.
והפעם הראשונה שהתרגשתי לקראת הנסיעה הזו היתה במונית הלילה שאספה אנשים אל שדה התעוּפה.
הייתי לבדי, היתה לי מזוודה קטנה, ולא ידעתי מה הולך לקרות.

נחתתי בלונדון בבוקר המוקדם. אני זוכרת את הרעננות של הקור באוויר, ואת הירוק העז של הצמחיה שנראתה מבעד לחלונות הרכבת התחתית, לפני שנכנסנו אל מתחת לאדמה.
החדר ששכרתי היה גדול, מואר, עם טפט פרחוני וריהוט ישן. לא היתה כלולה בו ארוחה משום סוג, הוא היה בתוך בית פרטי, בתוך שכונת מגורים, באמצע רחוב רגיל בתכלית.
באמצע הבוקר כבר הייתי בחוץ, עם מפתח ותיק גב, ונדמה לי שהדבר הראשון שהלכתי לראות היה תערוכת גלויות ישנות.
זה היה יום קדחתני, ממנו אני לא זוכרת הרבה, מלבד עד כמה נהניתי במהלך היום מלשוטט לבד.  עם זאת, כשהערב החל לרדת, התחלתי לעכל תחושה מסויימת של בדידוּת.
נדמה לי שעמוק בתוכי היתה איזו ציפייה שאתיידד עם אנשים בשיטוטיי, ובאותו ערב שקעה התחושה שייתכן ובאמת אהיה לגמרי לבדי למשך כל הטיול.
אז הלכתי ושתיתי שוקו בבית קפה של חנות ספרים גדולה. זו היתה הנקודה שבה הרגשתי הכי לבד, ואני זוכרת שלאחריה חשבתי: "בעצם, אז מה?"
יצאתי את בית הקפה ברוח מרוממת ובצעד קל כיוונתי את דרכי הביתה. לא עברו עשר דקות, ופגשתי את סטיוארט.

זה היה ברחוב אוקספורד, והוא עמד וחילק פלאיירים. זה מוזר, היום אני מכירה את רחוב אוקספורד בעל פה, אבל להגיד איפה בדיוק זה היה אני לא יכולה.
לא עניינו אותי פלאיירים, וסירבתי קצרות בנימוס. מה שלא ציפיתי לו הוא שהוא השיב לי תשובה מתחכמת בחזרה.
זה הפתיע אותי, ולרגע לא ידעתי מה לענות. ככה התפתחה שיחה, והסתיימה כשלקחתי את מספר הטלפון שלו.
כמה ימים מאוחר יותר הוא סיפר לי שכשראה אותי מתקרבת, הוא כבר התחיל לתכנן מה לומר.
למחרת, המשכתי לחרוש את העיר ברגליי, ובערב היה הדייט הראשון שלנו, והוא היה מקסים. טיילנו וצחקנו ודיברנו, זה היה קל, ומבעבע ונעים מאוד.

וכך המשיכו ימיי באנגליה: טיילתי בקדחתנות בלונדון או מחוצה לה. גדשתי את יומי באמנות, בארכיטקטורה, במדע, בשופינג דל תקציב. לא יכולתי להעלות על הדעת שעמום מהו.
ובערב או בסוף השבוע, הייתי פוגשת בסטיוארט והיינו מטיילים. בפאב ישבנו רק פעם אחת (לבקשתי, בשביל החוויה). מעולם לא הלכתי לביתו וכמובן שלא הבאתי אותו לחדרי.
שני בקרים זכורים לי במיוחד. הראשון, בו קמתי, והאור היה רך, והסתכלתי על עצמי במראה. אהבתי את מה שראיתי שם. לא חיפשתי פגמים ולא ראיתי אותם.
ואני זוכרת שחשבתי: "זה יכול להיות ככה. החיים באמת יכולים להיות ככה". הרגשתי נוח בעורי, והייתי מאושרת כפי שלא הייתי מזה זמן רב.
השני היה פחות פסטורלי: קמתי מורעבת. חלשה מרוב רעב, היה לי קשה לקום מהמיטה. אוכל לא היה לי, ועצרתי לתהות: "מתי בפעם האחרונה אכלתי?"
הדבר האחרון שהצלחתי להזכר בו היה ארוחת הבוקר יום לפני כן. היה כל כך עמוס ומהנה, ששכחתי לגמרי לאכול.

האם הייתי מאוהבת? ללא ספק. אבל במי, או במה, הייתי מאוהבת?
העיר עצמה היממה אותי עד כלות, בכך לא היה ספק. וסטיוארט היה קסוּם בדרכו: הוא היה מבוגר ממני בשמונה שנים, אבל חי חיים של צעיר שאני מעולם לא יכולתי לחיות:
מלבד לחלק פלאיירים הוא עבד כבאריסטה בפטיסרי ואלרי בסוהו (ואף פרגן לי פאי דובדבנים כשבאתי פעם לבקר), ותקלט לעת מצוא. הוא לא דאג מקריירה, או תכנן את חייו שנים קדימה.
האנגליוּת שבו היתה אותנטית וזרה במידה שווה: הוא לימד אותי ש-bird זה הסלנג לבחורה, ש-loo, זה שירותים, ש-fancy, זה לחשוק במישהו. אם הקשבתי בחצי אוזן, לא תמיד הבנתי, בגלל המבטא.

עזבתי את לונדון בצער גדול.
כשהגעתי למלון באמסטרדם, ביממה הראשונה הסתגרתי בחדר, בעיקר כותבת את כל מה שקרה אל תוך מחברת, מהחשש פן אשכח מה זה להרגיש ככה.
ואז הרהבתי עוז לצאת ולהכיר את הולנד, והיא היתה מקסימה בדרכה.
כמו עם לונדון, לא נשארתי באמסטרדם, ונסעתי לטייל גם מחוצה לה. וכמו עם לונדון, ראיתי והלכתי ולמדתי. ואפילו, כמו עם לונדון, הכרתי שם בחור.
ההיכרות הזו היתה אפילו יותר רומנטית מקודמתה:
ראיתי אותו רוכב על אופניו לכיווני, ומבטנו התלכד. ואז סובבתי את הראש אחריו, ובדיוק באותו הרגע הוא סובב את ראשו, ומבטנו התלכד בשנית, וחייכנו.
ואז אחרי עוד שניה, הסתובבתי להסתכל פעם אחרונה, ובדיוק הוא גם הסתובב, אז חייכנו עוד יותר. והוא הפנה את אופניו לכיווני ובא להגיד שלום.

בשם ההגינות, חשוב לי להסביר שאינני בחורה יפהפייה בצורה בלתי רגילה שמפילה גברים שדוּדים לרגליה. אני נאה במידה, וזהו בערך.
לפני כמה שנים, כשהייתי בניו יורק בנסיעת עבודה, הארכתי את שהותי כדי לבלות זמן עם חברה. כשנסעתי אליה ברכבת התחתית, התעטשתי.
כמעט התעלפתי מרוב הפתעה כשהגברת שישבה לצידי אמרה לי "לבריאות", והתחלנו לקשקש. הרעיון שמשהו כזה יקרה ברכבת התחתית בלונדון נראה לי מופרך.
אצל חברתי, סיפרתי לה ולבן זוגה בהשתאות על התקרית, ומה שהסקתי כפתיחות גדולה יותר במרחב הציבורי הניו-יורקי.
בן זוגה אמר בהרהור שהוא חושב שזה יותר קשור באיזה תום או פגיעוּת שמשדרים אנשים שאינם בני המקום, שמעורר אנשים להוריד את המגננות.
ואני חושבת שזה מה שתמיד קרה לי במסעותיי, גם באותה נסיעה ראשונה, וגם באלו שאחריה. כתיירת מבחוץ, הקודים החברתיים לא חלו עלי.
אז הלכתי בצעד קל, חייכתי ישירות לאנשים, ולא חששתי להביט בפניהם. וכנראה לכך הם הגיבו.

לבחור ההולנדי קראו פרנק. הוא היה מהנדס אזרחי שחי חיים שלווים באמסטרדם. הדייט הראשון שלנו היה מקסים:
הוא הסיע אותי ברכיבת צד על אופניו, הלכנו לארוחת ערב, ואחר כך לסרט. גיליתי בקולנוע שבהולנד מוכרים גם טוויקס בגודל כפול, וחלקנו אותו.
אני חושבת שנפגשנו עוד פעם אחת, וגם זה היה ערב נעים. נעים, ולא יותר. כמו הולנד עצמה. פרווה.
וכך, חזרתי לישראל, עמוסה בחוויות, רשמים, ובור של געגועים ללונדון. וזה היה אז כשהחלטתי, ביני ובין עצמי, שלשם אני חוזרת. ולו כדי לגלות אם באמת אפשר לחיות ולהרגיש ככה.

עם סטיוארט שמרתי על קשר, למשך זמן לא מבוטל. היו שיחות טלפון ארוכות, והיו מיילים.
ככל שעבר הזמן היה לי ברור שאני שומרת על קשר איתו לא בזכותו ממש, אלא כמן קו חיים שמזכיר לי שלונדון היא ממשית. שאם יתנתק הקשר, היא תחזור להיות בלתי מושגת.
יותר מכך, אפילו נפגשנו בשנית, שנתיים וחצי לאחר מכן. תכננו לבלות יחד שבוע בפריז. באותה עת, צימו כבר היה חלק חשוב מחיי, והקפדתי להדגיש שהפעם, זה יהיה כידידים.
זה לא היה כידידים בכלל.
לא הסתדרנו. הוא השתנה, והפך לקוּטר חסר מנוחה שהכל רע בעיניו. אני בטוחה שגם אני השתניתי, ובדרכים שהוא לא אהב.
ושם זה נגמר. כשהוא עזב חזרה ללונדון, לא היו דמעות ולא היה צער. היתה בעיקר הקלה. לא עניין אותי לראות אותו מאז.

גם לא חשבתי שאראה אותו יותר.
עיר כל כך גדולה כמו לונדון, מה הסיכוי? ובכן, צימו חישב בזריזוּת אומדן באותו הערב. סיכוי קטן, זה יצא, אך לא כ-ז-ה קטן.
אבל ההסתברות לכשלעצמה עניינה אותי פחות מאשר המחשבה אחורה. ממרחק הזמן, ברורה לי התשובה לשאלה במי באמת הייתי מאוהבת.
ולמה לא העזתי להישיר מבט?
נדמה לי שאם הייתי מישירה מבט, היה צורך להכיר הדדית בזיהוי. והיינו אומרים שלום, ומה נשמע. והרגשתי שאדרש, כך או אחרת, לספר איך התגלגלתי לכאן.
להרף עין, הרגשתי שוב זרה, הרגשתי שוב ההיא מבחוץ, שעוזבת עם המזוודה הקטנה, שעורגת לחזור פנימה, יום אחד, אולי.
ולא רציתי לחזור לשם.

8 תגובות:

  1. רק רציתי להגיד שאני מאד נהנית לקרוא אותך. הגעתי לכאן לפני כשבוע וכבר קראתי את כל הארכיון :) אז מעבר לשלושת הקוראים הרגילים שלך ;) יש לך עוד אחת עכשיו.

    השבמחק
  2. לפעמים אני מדמיינת איך זה יהיה לפגוש מישהו משמעותי מהעבר...
    הפוסט שלך גרם לי לחשוב שאולי עכשיו, בשלב שבו אני נמצאת בחיים, אין כ"כ למה לצפות.
    כל אחד המשיך לדרכו, ומה שהיה נשאר זכרון נעים.

    וחוץ מזה, אני כ"כ מקנאת בך שאת גרה בלונדון ושטיילת באנגליה.
    לא שאני כזאת מסכנה, כן? (-: יצא לי לטייל קצת בעולם, וכרגע אני חיה בארה"ב, אבל מאז ומתמיד הייתי אנגלופילית (או "סקוטופילית" אם לדייק) ורק חלמתי להגיע לממלכה המאוחדת.
    איכשהו קרה שטיילתי וגרתי במקומות אחרים.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני לא יודעת אם ככה אני מרגישה לגבי *כל* האנשים המשמעותיים מהעבר. אצלי, יש כאלו שפגישה מקרית איתם לא תעשה לי כלום, יש כאלו שאני מאוד רוצה לראות ולא מעזה, מתוך הרגשה ששום דבר טוב לא יצא מזה.
      ונדמה לי שיש אנשים שאני חושבת שאני באמת אעדיף פשוט לא לראות יותר, דווקא לא מתוך אדישות, אלא כי הם מעמתים אותי(לגמרי מבלי דעת) עם דברים מאוד לא פתורים אצלי, ולו הייתי פוגשת אותם, היה נהיה לי בעיקר עצוב.
      אני חושבת שבמקרה הזה ספציפית קרה בדיוק אותו דבר שלא תמיד קורה: הסוף באמת היה סוף. מבחינתי, לא נשאר שם ניצוץ, ולא נשארו משקעים.

      ולגבי החלק השני - אני חושבת שאהבה כזו ארוכת ימים שווה להגשים, ואפילו לזמן קצר.
      למה לא לנסוע לממלכה כיום? במיוחד אם גרים בארה"ב, האם עצירת ביניים לכמה ימים היא לא סבירה?

      מחק
  3. כנראה שאי אפשר לדעת, עד שזה קורה. מה שכן, אני בטוחה שאם אפגוש מישהו מעברי הלא מפואר, זה בטח יהיה שונה ממה שדמיינתי.

    אני מקווה שיצא לי לנסוע לאנגליה, אבל כנראה זה יהיה טיול בפני עצמו, ולא עצירת ביניים.
    לנסיעה הבאה שלי לארץ (שאולי תהיה כבר "חזרה לארץ") אני לוקחת את את החתולה שלי איתי, וזה מסבך את העניינים.

    השבמחק
  4. אני חושבת שאת מאה אחוז צודקת: זה איכשהו תמיד יוצא שונה ממה שמדמיינים...

    כן, טיול באנגליה עם חתולה הוא כנראה לא שילוב אידאלי :-D . אני מקווה מאוד שיזדמן לך לבוא! וכנראה שכמו עם אנשים, זה בטח יצא אחרת ממה שדמיינת...ובתקווה אפילו עוד יותר טוב ממה שדמיינת!

    השבמחק
  5. סיפור מקסים.
    תודה ששיתפת בחלקיקי חיים כאלה.

    אורורה

    השבמחק