כשאני קמה בבוקר, מגששת לקפה ועודני קצת מטושטשת, לפעמים אני מתנגשת בקירות.
למראית עין, השלוּמיאליות המתנודדת נעלמת ברגע שהתעוררתי סופית. בפועל, ככה אני רוכשת הרבה מידיעותיי על העולם: בהתנגשות מקרית.
אני אקרא מאמר איפהשהו, והוא יזכיר אתר. באתר אני אראה תמונה יפה, ובהקשרה יזכירו סרט, שבפסקול שלו יהיה שיר שאהבתי, והדמות בסרט תקרא ספר שנראה לי מעניין.
אני אקרא מאמר איפהשהו, והוא יזכיר אתר. באתר אני אראה תמונה יפה, ובהקשרה יזכירו סרט, שבפסקול שלו יהיה שיר שאהבתי, והדמות בסרט תקרא ספר שנראה לי מעניין.
אני תמיד מרגישה שזו לא הדרך לעשות דברים. איפה הסדר? היכן המתודה?
וכך לפעמים, בעודי נהנית מיצירה כזו או אחרת, אני עוצרת לרגע ושואלת: "רגע, איך בכלל הגעתי לכאן?" ורוב הזמן אני כבר לא זוכרת יותר מצעד או שניים אחורה.
זה במיוחד נכון כשמתגלגלים ברשת: התחלת ממקום אחד, ודבר הוביל לדבר, ופתאום יש לך חלון שמנגן שיר איטלקי ישן, אתר של טחנות רוח, ועמוד ויקיפדיה עלוּם.
מכאן הגיע הרעיון לרשומות שביל פירורים, על מסעות גילוי שערכתי לאורכו ולרוחבו של חדר המגורים.
התמונה הזו צולמה ביום קיץ חם לפני כשלוש שנים. כי כשראיתי את הדלת הזו, האסוציאציה הפרטית שלי היתה:
זה כל כך ווס אנדרסון.
וכך לפעמים, בעודי נהנית מיצירה כזו או אחרת, אני עוצרת לרגע ושואלת: "רגע, איך בכלל הגעתי לכאן?" ורוב הזמן אני כבר לא זוכרת יותר מצעד או שניים אחורה.
זה במיוחד נכון כשמתגלגלים ברשת: התחלת ממקום אחד, ודבר הוביל לדבר, ופתאום יש לך חלון שמנגן שיר איטלקי ישן, אתר של טחנות רוח, ועמוד ויקיפדיה עלוּם.
מכאן הגיע הרעיון לרשומות שביל פירורים, על מסעות גילוי שערכתי לאורכו ולרוחבו של חדר המגורים.
התמונה הזו צולמה ביום קיץ חם לפני כשלוש שנים. כי כשראיתי את הדלת הזו, האסוציאציה הפרטית שלי היתה:
זה כל כך ווס אנדרסון.
ווס אנדרסון הוא במאי קולנוע מצליח.
ואם העולם התרבותי הפנימי שלי ממויין בערך כמו ערימות הצעצועים של בּוּבּה, למתבונן מן החוץ עולמו התרבותי של ווס אנדרסון ממויין בקפדנות של אוסף הכרטיסיות בקטלוג ספריה ישן.
ממש אין לי כוונה לסקור את ההשפעות על ווס אנדרסון, זה יהיה חסר טעם: קודם כל, הרדיפה אחרי השפעות הפכה לספורט אולימפי בקרב חובבים כבדים.
אבל יותר מכך, הנסיון לרפרנס עד עפר את הבמאי וסרטיו לא מקרב אותך להבנת שורש היצירתיות שלו, שמאפשרת לו ליצור עולמות כל כך מושכים מבחינת הויזואליות וההגיון הפנימי.
ואם העולם התרבותי הפנימי שלי ממויין בערך כמו ערימות הצעצועים של בּוּבּה, למתבונן מן החוץ עולמו התרבותי של ווס אנדרסון ממויין בקפדנות של אוסף הכרטיסיות בקטלוג ספריה ישן.
ממש אין לי כוונה לסקור את ההשפעות על ווס אנדרסון, זה יהיה חסר טעם: קודם כל, הרדיפה אחרי השפעות הפכה לספורט אולימפי בקרב חובבים כבדים.
אבל יותר מכך, הנסיון לרפרנס עד עפר את הבמאי וסרטיו לא מקרב אותך להבנת שורש היצירתיות שלו, שמאפשרת לו ליצור עולמות כל כך מושכים מבחינת הויזואליות וההגיון הפנימי.
במקום, אני רוצה לספר קצת על כמה מהדברים שהתנגשו בי חזיתית בעקבות ווס אנדרסון.
צעיפי זברות, למשל, היו להיט עצבני קיץ שעבר, ונדמה שהם לא הולכים לשום מקום גם השנה.
התאפקתי מאוד לא לקנות דווקא את זה האדום, אם כי כל פעם שאני רואה אותו, אני תוהה אם לשקול מחדש.
מקורם של הצעיפים האלו הוא קצת קודם, כשחברת טפטים הוציאה מחדש טפט ישן, שנראה בדיוק כמו בצעיף בתמונה, חוץ מכך שהיו גם חיצים לכיוון הזברות.
מקור הטפט היה במסעדה איטלקית מיתולוגית בניו יורק בשם Gino's, שסגרה את שעריה ב-2010 עקב המיתון.
אבל כל זה ספתח לא כל כך מעניין לדבר האמיתי:
הטפטים במסעדה היוו השראה עבור אחיו של ווס אנדרסון, אריק צ'ייס אנדרסון, אשר תרם משמעותית לגיבוש השפה העיצובית בכמה מהסרטים המצליחים ביותר של הבמאי.
בפרט, עבור הסרט The Royal Tenenbaums, שוחררו סדרת תרשימים הבונים את עיצוב בית המשפחה הלא-מתפקדת לפרטי פרטים.
כשגיליתי את סדרת האיורים הללו הוקסמתי מהם, ורציתי לגלות עוד על אותו אח קצת-פחות-מפורסם.
ככל הנראה פדנט לפחות כמו הבמאי עצמו, נראה כי הוא נוהג לענוב עניבות פפיון, וליצור איורים עדינים, עשירים בפרטים, המספרים בתמונה אחת סיפור שלם.
בפרט, נחרת בי האיור למטה משמאל, שעוצב לעטיפת הוצאה מיוחדת של הסרט The Darjeeling Limited, שבו שלושה אחים של משפחה לא מתפקדת יוצאים למסע רכבת משותף בהודו.
לכן צהלתי לגלות שאריק כתב ספר בעצמו, בו העלילה היא בעיקר תירוץ בשביל איורים מלאי חן.
אין באיורים בספר את העושר של האיורים לסרטים, אבל אותו קסם משוּנה שמאפיין את הסרטים ללא ספק שורה על היצירה, ושמחתי בה מאוד.
אז אמנם ראיתי בזמנו את The Royal Tenenbaums בקולנוע ונהניתי ממנו, אבל זה היה דווקא סרטו הבא של ווס אנדרסון, The Life Aquatic with Steve Zissou, שהותיר אותי מנוערת לגמרי.
ישבתי צופה בו פעורת פה על המסך הגדול, נפעמת מהיופי. כל כך נפעמת, שכמה שבועות אחר כך צימו ואני חזרנו לעוד סיבוב.
אני מודה בהכנעה שגם אני באותו שלב התחלתי לחפש תובנות לעולמות הפנימי של הבמאי: "מי אתה, ווס אנדרסון, ומה אתה ראית בעולם שאיפשר לך לברוא כזו מציאות?"
כפי שאמרתי, לא יעזרו כל הראיונות בעולם, זו קופסתו השחורה, והיא רק שלו.
אבל בכל זאת, מאז כל פעם שיוצא לי לראות סרט שלו, בין אם לראשונה או פעם נוספת, יום או יומיים אחר כך עודני יוצאת למסעות חיפוש בעקבות השראותיו.
לא מתוך מטרה לפענח אותו, אלא רק לזכות בהצצה קצרה לדברים המקוטלגים באותה ארונית עץ מנטלית שלו.
אחד מהם, למשל, בטח הייתי מכירה אם הייתי קוראת בזמנו נכסי צאן ברזל באנגלית לנוער.
אבל לא הכרתי, והתוודעתי אליו רק כשלמדתי שממנו נלקחת ההשראה לסיפור הקטן בו הטננבאומים הצעירים מרגו וריצ'י בורחים יחדיו מהבית אל הספריה הציבורית בניו יורק.
בספר מדובר בילדה על סף גיל ההתבגרות ואחיה הצעיר שבורחים מהבית ומשתכנים במוזיאון המטרופוליטן הניו-יורקי.
היעד נבחר על ידי הילדה העירנית כי הוא מספק תנאי מחיה נוחים, והאח הקטן מצורף בזכות כספו, אותו הוא נוהג לחסוך באופן מחושב במקום לבזבז על גלידה.
זה ספר מקסים, נבון ומלא הומור על אחאוּת ואמנות, על ילדוּת והתבגרות, ועל מה הופך משהו לאוצר.
ואז יש את התגליות הויזואליות.
באותם חיפושים שלאחר הצפיה הראשונה בעלילותיו של סטיב זיסוּ, נתקלתי בתמונה שווס אנדרסון ציין כאהוּבה עליו במיוחד.
התמונה צויירה סביב 1550. ואיכשהו הנער בתמונה, עם המבט האדיש בהתרסה, וצבעי השחור-לבן על כנגד הירוק המרהיב, נראים כולם כאילו היו משתלבים יופי בכל אחד מהסרטים שלו.
וכך חוזרים אל שורש הפליאה: האם התמונה מראש הדהדת קונספט אסתטי שכבר קיים ביוצר, או שיש בו היכולת לקחת מתוך התמונה את המהות עצמה, ולהציג אותה בסרטיו דרך תמונות אחרות?
נדמה לי שהתשובה ברורה יותר במקרה של התמונה השניה.
התאפקתי מאוד לא לקנות דווקא את זה האדום, אם כי כל פעם שאני רואה אותו, אני תוהה אם לשקול מחדש.
מקורם של הצעיפים האלו הוא קצת קודם, כשחברת טפטים הוציאה מחדש טפט ישן, שנראה בדיוק כמו בצעיף בתמונה, חוץ מכך שהיו גם חיצים לכיוון הזברות.
מקור הטפט היה במסעדה איטלקית מיתולוגית בניו יורק בשם Gino's, שסגרה את שעריה ב-2010 עקב המיתון.
אבל כל זה ספתח לא כל כך מעניין לדבר האמיתי:
הטפטים במסעדה היוו השראה עבור אחיו של ווס אנדרסון, אריק צ'ייס אנדרסון, אשר תרם משמעותית לגיבוש השפה העיצובית בכמה מהסרטים המצליחים ביותר של הבמאי.
בפרט, עבור הסרט The Royal Tenenbaums, שוחררו סדרת תרשימים הבונים את עיצוב בית המשפחה הלא-מתפקדת לפרטי פרטים.
ככל הנראה פדנט לפחות כמו הבמאי עצמו, נראה כי הוא נוהג לענוב עניבות פפיון, וליצור איורים עדינים, עשירים בפרטים, המספרים בתמונה אחת סיפור שלם.
בפרט, נחרת בי האיור למטה משמאל, שעוצב לעטיפת הוצאה מיוחדת של הסרט The Darjeeling Limited, שבו שלושה אחים של משפחה לא מתפקדת יוצאים למסע רכבת משותף בהודו.
לכן צהלתי לגלות שאריק כתב ספר בעצמו, בו העלילה היא בעיקר תירוץ בשביל איורים מלאי חן.
אין באיורים בספר את העושר של האיורים לסרטים, אבל אותו קסם משוּנה שמאפיין את הסרטים ללא ספק שורה על היצירה, ושמחתי בה מאוד.
אז אמנם ראיתי בזמנו את The Royal Tenenbaums בקולנוע ונהניתי ממנו, אבל זה היה דווקא סרטו הבא של ווס אנדרסון, The Life Aquatic with Steve Zissou, שהותיר אותי מנוערת לגמרי.
ישבתי צופה בו פעורת פה על המסך הגדול, נפעמת מהיופי. כל כך נפעמת, שכמה שבועות אחר כך צימו ואני חזרנו לעוד סיבוב.
אני מודה בהכנעה שגם אני באותו שלב התחלתי לחפש תובנות לעולמות הפנימי של הבמאי: "מי אתה, ווס אנדרסון, ומה אתה ראית בעולם שאיפשר לך לברוא כזו מציאות?"
כפי שאמרתי, לא יעזרו כל הראיונות בעולם, זו קופסתו השחורה, והיא רק שלו.
אבל בכל זאת, מאז כל פעם שיוצא לי לראות סרט שלו, בין אם לראשונה או פעם נוספת, יום או יומיים אחר כך עודני יוצאת למסעות חיפוש בעקבות השראותיו.
לא מתוך מטרה לפענח אותו, אלא רק לזכות בהצצה קצרה לדברים המקוטלגים באותה ארונית עץ מנטלית שלו.
אחד מהם, למשל, בטח הייתי מכירה אם הייתי קוראת בזמנו נכסי צאן ברזל באנגלית לנוער.
אבל לא הכרתי, והתוודעתי אליו רק כשלמדתי שממנו נלקחת ההשראה לסיפור הקטן בו הטננבאומים הצעירים מרגו וריצ'י בורחים יחדיו מהבית אל הספריה הציבורית בניו יורק.
בספר מדובר בילדה על סף גיל ההתבגרות ואחיה הצעיר שבורחים מהבית ומשתכנים במוזיאון המטרופוליטן הניו-יורקי.
היעד נבחר על ידי הילדה העירנית כי הוא מספק תנאי מחיה נוחים, והאח הקטן מצורף בזכות כספו, אותו הוא נוהג לחסוך באופן מחושב במקום לבזבז על גלידה.
זה ספר מקסים, נבון ומלא הומור על אחאוּת ואמנות, על ילדוּת והתבגרות, ועל מה הופך משהו לאוצר.
ואז יש את התגליות הויזואליות.
באותם חיפושים שלאחר הצפיה הראשונה בעלילותיו של סטיב זיסוּ, נתקלתי בתמונה שווס אנדרסון ציין כאהוּבה עליו במיוחד.
התמונה צויירה סביב 1550. ואיכשהו הנער בתמונה, עם המבט האדיש בהתרסה, וצבעי השחור-לבן על כנגד הירוק המרהיב, נראים כולם כאילו היו משתלבים יופי בכל אחד מהסרטים שלו.
וכך חוזרים אל שורש הפליאה: האם התמונה מראש הדהדת קונספט אסתטי שכבר קיים ביוצר, או שיש בו היכולת לקחת מתוך התמונה את המהות עצמה, ולהציג אותה בסרטיו דרך תמונות אחרות?
נדמה לי שהתשובה ברורה יותר במקרה של התמונה השניה.
בהזדמנויות שונות ווס אנדרסון ציין כי אחד הצלמים שהשפיעו עליו רבות הוא Jacques-Henri Lartigue.
האיש בתמונה הוא אחיו של הצלם. בתנוחתו, במבע שעל פניו, באדישות שבה הוא ישוּב בסירתו הקטנה, הוא נראה בדיוק כמו סטיב זיסוּ כפי שמגלם אותו ביל מאריי.
מסתמן שלא במקרה.
לאיש קראו מוריס לאר'טיג, או כפי שכולם כינו אותו, זיסוּ. הוא היה הרפתקן שניסה לעוף, והסירה עשויית הצמיג בתמונה היא פרי המצאתו.
וכך אני ממשיכה להתגלגל.
אוסף הקרייטריון הוא אוסף של הוצאות מחודשות של סרטים, באיכות גבוהה במיוחד.
רוב סרטיו של ווס אנדרסון זכו להכלל באוסף עד כה, ובכתיבת הרשומה הזו, שם חיפשתי מחדש את האיור של העטיפה שצורף למעלה. בנוסף לה, מצאתי שם גם המלצות מתוך האוסף לפי קטגוריות.
וכך נוספו עוד שני סרטים לעץ האסוציאטיבי שלי. יותר פרקטית, הם גם נוספו לרשימת המשאלות של באמאזון (אם כי לא בהוצאה הזו, כל סרט שלהם עולה הון תועפות).
שלושת קוראיי, האם משהו מכל אלו עורר בכם אסוציאציות לדברים שראיתם ואהבתם? אשמח אם תשתפו!
האיש בתמונה הוא אחיו של הצלם. בתנוחתו, במבע שעל פניו, באדישות שבה הוא ישוּב בסירתו הקטנה, הוא נראה בדיוק כמו סטיב זיסוּ כפי שמגלם אותו ביל מאריי.
מסתמן שלא במקרה.
לאיש קראו מוריס לאר'טיג, או כפי שכולם כינו אותו, זיסוּ. הוא היה הרפתקן שניסה לעוף, והסירה עשויית הצמיג בתמונה היא פרי המצאתו.
וכך אני ממשיכה להתגלגל.
אוסף הקרייטריון הוא אוסף של הוצאות מחודשות של סרטים, באיכות גבוהה במיוחד.
רוב סרטיו של ווס אנדרסון זכו להכלל באוסף עד כה, ובכתיבת הרשומה הזו, שם חיפשתי מחדש את האיור של העטיפה שצורף למעלה. בנוסף לה, מצאתי שם גם המלצות מתוך האוסף לפי קטגוריות.
וכך נוספו עוד שני סרטים לעץ האסוציאטיבי שלי. יותר פרקטית, הם גם נוספו לרשימת המשאלות של באמאזון (אם כי לא בהוצאה הזו, כל סרט שלהם עולה הון תועפות).
שלושת קוראיי, האם משהו מכל אלו עורר בכם אסוציאציות לדברים שראיתם ואהבתם? אשמח אם תשתפו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה