יום נישואין שישי

כמו בימי הולדת, גם ביום הנישואין שלנו צימו ואני אוהבים לקחת יום חופש ולעשות משהו נחמד ביחד.

בדרך כלל, מעורבת בעניין גם מסעדה.

באופן כללי, את מספר הפעמים בשנה שאנחנו אוכלים אוכל שבושל במסעדה אפשר לספור על כף יד אחת עם מקסימום 7 אצבעות, ואנחנו נוטים להצמד למקומות אהוּבים.

עם זאת השבוע הרגשנו שזה יהיה ממש מעאפן מצידנו ללכת עוד פעם ליאוואצ'ה.

אחרי נבירה באתר המסעדות המומלצות של ה-Timeout, בחרנו במסעדת דים סאם אחרת: Min Jiang אשר ממוקמת בקומתו העשירית של מלון שמשקיף ישירות אל ההייד פארק.

יש לה עיצוב נעים, והיא מנסה להפיק את המיטב מכל האור הטבעי היפה שמציף אותה:

קיר תמונות בכניסה למסעדה

חלל המסעדה מצד אחד

חלל המסעדה מהצד השני, סוג של בר

 אני מתארת לעצמי שביום אביבי שטוף שמש אחרי שהעצים כבר הצמיחו מחדש עלווה, התחושה במקום יכולה להיות משגעת. 

מזג האוויר שנזדמן לנו השבוע, לעומת זאת, הוא יותר שאריות של החורף שנאחז בציפורניו בלוח השנה:

הביקורת בעיתון המליצה במיוחד על ברווז הפקין שמכינים במקום. אני מחבבת את המנה, אבל הפעם ויתרתי, כי כאן מדובר במחוייבות לטווח ארוך:

ראשית, זמן ההכנה הוא 45 דקות (הם ממליצים למי שיודע מראש שהוא בעניין להזמין את המנה מראש). אבל בעיקר, זו מנה שמיועדת לחברותא:

אפשר לבחור או חצי ברווז או ברווז שלם (המון בשר בשביל בן אדם אחד), ואז בעצם מקבלים את המנה בשני גלים:

בשלב הראשון, שהוא זה החביב עלי, מקבלים את החלק החיצוני כשהוא מפורר, ואוכלים אותו עם חביתיות אורז ורוטב מתוק. 

את יתרת הבשר מכינים לך באחת מארבע אופציות לבחירה, וכל העניין מלווה בשואו מסויים. השולחן לידנו הזמין את המנה, וביקש את הבשר בנתחים:

טבח חותך ומסדר נתחים

במקום, התמקדנו בדים סאם. 

חוששתני שגם הפעם צילמתי רק חלק מהמנות (כמו מן בעית קשב, ברגע שאני רואה את האוכל אני שוכחת לגמרי מכל הכוונות האומנותיות).

כזכור, מכיוון שצימו שומר כשרות, הוא מזמין רק מנות צמחוניות. עם השנים גיליתי שמשום מה, דים סאם צמחוני הרבה פעמים טעים יותר מדים סאם עם בשר או פירות ים.

גם כאן, אלו הצמחוניים היו טעימים יותר מאלו הבשריים. למרבה השמחה, היו גם כאלו מטוגנים ממולאים בברווז פקין מגולגל יחד עם מלפפון, פתרון אלגנטי למי שלא הלך על המנה המלאה.

צימו ואני שתייני אלכוהול מאוד מאוד קטנים: צימו לא שותה בכלל, ואני מחבבת אלכוהול רק כשהוא בתצורת קוקטייל מתוק, כך שאני שותה אולי פעמיים בשנה, באירועים כאלו.

השיטה שלי לבחור קוקטיילים היא באמצעות טכניקת הממוצע המשוקלל.

במקרה הנ"ל, מרגריטה פסיפלורה,עשיתי חשבון פשוט: אם מערבבים וודקה תפוז יחד עם מיץ אננס ושבבי פסיפלורה, כמה לא טעים זה כבר יכול להיות?

משמאל: מגדל מגבות נייר מהודר ליד כיור הרחצה

הנה העניין - יש לי עיניים גדולות.

אני תמיד מאיימת בתחילת ארוחה שאני אזמין את כל התפריט וארושש אותנו ברעבוני. צימו תמיד אומר פחחחחח.

כך גם כאן: צימו הזמין גם מנת נודלס מטוגנים עם פטריות וירקות ירוקים, אבל אישית לא יכולתי להסתכל על מנות עיקריות, וגם לא על קינוח.

כשיצאנו מהמסעדה שאלתי את צימו אם הוא חושב שנחזור לשם שוב פעם. הוא חשב ואמר שעל אף שהוא לא מצליח לחשוב על משהו שהיה לא בסדר, לא מושך אותו לחזור.

לדעתי, הסיבה היא שמדובר במסעדה שממוקמת בבית מלון. 

להרגשתי, במסעדות יש בדרך כלל באזז נעים כזה: אנשים יוצאים לחגוג, או להינות מאוכל טוב, קצת אלכוהול, חברה נעימה.

מסעדות שממוקמות בבתי מלון נוטות להכיל קליינטורה מעורבת, שכוללת גם אנשי עסקים שאוכלים שם כי שם זה קרוב, והאוכל טוב, וזה פתרון נוח.

אולי יש באווירה המעונבת הזו משהו שמצנן קצת את אווירת הפאן.

בכל אופן, אנחנו נהנינו. יצאנו החוצה אל הגשם הדק, טיילנו ברחוב הראשי של קנזינגטון, התלבטנו אם לקנות עוגיה מ-Ben's Cookies. 

אנחנו ויתרנו מהחשש שנתפוצץ למיליון חתיכות במקום, אבל אם אתם בעיר, אני מפצירה בכם להינות מעוגיה נוטפת שוקולד תוצרתם.

במקום, הלכנו הביתה להתכרבל מתחת לפּוּך. 

יום נישואין שישי שמח לנו!