פּוּרים נוצתי

אולי זה עניין של גיל, אולי זה עניין של אופי. כך או כך, אני מתה על ההתעסקות של פורים.

בעצם, לפני בואו של בּוּבּה, החג נטה לעבור לנו מעל הראש: לא התחפשנו, לא הלכנו להקראות מגילה או מסיבות פורים.

אבל מרגע שהפציע תינוק בבית, פתאום תקף אותי דחף בל יסורב להלביש אותו בתחפושת ולחגוג את החג.

עם התחפושת, זה אפילו יותר מההלבשה עצמה. רציתי להכין לו תחפושת. ריגש אותי שתהיה לו תחפושת שאמא הכינה.

שנה שעברה היה קל. הוא היה בן פחות משנה ולא מאוד נייד, אז כל שנדרש היה תחפושת שלא תפריע לו יותר מדי.

השנה, מצד אחד בּוּבּה כבר הולך ומתרוצץ ולוקח דברים מפה לשם, אבל מצד שני עדיין לא ממש מודע לרעיון של תחפושת.

אז רציתי משהו שירגיש לו כמעט כמו בגדים רגילים, אבל שירגיש לי כמו צעצוע גדול.

חיפשתי השראה ברשת ומצאתי את התמונה של האפרוחית המקסימה הזו.
לא היו הוראות אבל הקונספט נשמע פשוט:

קחו צעיף נוצות ענקי, וחברו אותו לבגדים רגילים. אחרי עוד קצת מחשבה הגעתי למסקנה שמהיכרותי עם בובה יידרשו שני שינויים:

אחד, עדיף שזה יהיה סווטשירט עם רוכסן, כדי שלא להכניס את הראש דרך המוני נוצות; ושתיים, כנראה עדיף להשאיר את השרוולים נטולי נוצות מהחשש שהן יפריעו.

משמאל, ההשראה. מימין, התחפושת באמצע הדרך ובסופה

הזמנתי מאיביי שני צעיפי נוצות עבים אך זולים, וחיברתי אותם לסוודר ממנו הוסר הכובע, כי אינני חושקת באפרוח גיבן.
כמעט ולא נדרשתי לגזור את הצעיף עצמו, רק לפתל אותו, ולחבר עם מספר תפרים בודדים. לא מסובך, אבל כן דרש קצת התעסקות. 

מה שכן, זה בעיקר מילא את הבית באינסוף נוצות צהובות. ייתכן שהיו נושרות פחות נוצות אם הצעיפים היו מאיכות קצת יותר טובה, אבל אין לי באמת דרך לדעת.

החשש הגדול היה כמובן שהנוצות יעצבנו אותו, והוא לחלוטין יסרב להפוך לאפרוח זעיר ומתוק.  

לכן כדי לצמצם עוד יותר את ההפרעה, תפרתי לו צווארון אחרי שנתפרו צעיפי הנוצות, כדי להרחיק את הנוצות מהפנים.
זה עבד. בבוקרו של יום ראשון הוא עטה את נוצותיו כאילו זה הדבר ההגיוני ביותר בעולם לעשות, וחזר לעסוק בענייני מכוניות.
השינוי המרכזי נחווה על ידי אביו, אשר לאורך היום ייעד את אחד מכיסיו אך ורק לאיסוף הנוצות שהשיל אחריו הגוזל המשוחרר.

אם כבר רוח החג השתלטה עלי, החלטתי גם לאפות אזני המן. אבל הנה הבעיה שלי עם אזני המן:

בכל ימות השנה שאינם פורים, זה מאפה שלא באמת הייתי רוצה לאכול אותו. 

הבצק הפריך הוא כבד ומתפורר, וזה עוד לפני שהזכרנו את המילויים. מי לא זוכר את הבאסה של לקחת ביס מאוזן המן שנראית ממולאת בשוקולד ולגלות שזה בעצם פרג?

אז החלטתי לעשות מעשה אשר לרוב מסתבר כלא משתלם, ולהיות הרפתקנית בענייני אפייה.

שבוע קודם לכן אפיתי את עוגת התפוזים מהבלוג של שירלי נמש. זו עוגת שושנים שמתחפשת לעוגת שמרים אבל עשויה מבצק קל מאוד להכנה עם המרכיב הסודי קוטג'.

מהעוגה עצמה לא מאוד התלהבתי, אבל אולי זה בגלל שאני הייתי זו שמכינה אותה:
זיגוג התפוזים עשוי כמעט לגמרי מסוכר, כמו גם המילוי שלה. היא היתה בסדר, לא יותר, ובסוף צימו אכל את רובה.

מה שכן, הבצק היה מאוד מוצלח, רך וכיפי. אז ברוח ההרפתקנות, החלטתי להכין אזני המן רכים.

הייתי גם קצת הרפתקנית עם המילויים, אבל לא נכנס לזה כי לא הכל עלה יפה, שזו דרך עדינה לספר שחלק מאזני ההמן התפוצצו בתנור. 

המסקנה הסופית היא שיש סיבה שהרפתקנות באפיה לרוב לא משתלמת: איכשהו, זה לא לגמרי עובד. 

נכון שכיף יותר לקחת ביס באוזן המן רכה ולא פריכה, אבל הבצק הזה נותן מאפה שיותר מזכיר לחמניה מאשר אוזן המן.

בכל אופן, בערך שליש מאזני ההמן הענקתי בתשורה במשלוחי מנות, ואת המכוערים יותר השארתי בבית. 

את אלו שהתפוצצו שמרתי בצלחת בצד לצימו.

בבוקרו של יום ראשון צעדנו כמשפחת תרנגולים גאה להקראת מגילה בבית הכנסת.
הילדים בבית הכנסת היו מחופשים במידה מגוונת של השקעה, אבל בעיקר על טהרת התחפושות תוצרת בית.
הם עסקו בפעילויות כמו הכנת אזני המן וחלקם גם לקחו חלק פעיל בהקראת המגילה. לילדים הגדולים יותר אפילו היתה הפעלה נוספת בנפרד.
פעוטי עוד זעיר מכדי להינות מכל אלו או אפילו לשבת בסבלנות לאורך הקראת המגילה, אבל מעת לעת הוא נהנה מהרעשת הרעשנים.
מטבע הדברים, זה לא אותו הדבר כמו לחגוג בישראל.
אני זוכרת היטב מילדותי ומנעוריי את אווירת ההפנינג השמחה שמתלווה לפורים. כאן לעומת זאת, בבוקר יום ראשון ישנוני, הרחובות היו ברובם ריקים גם כשחזרנו מבית הכנסת.
ובכל זאת, בשובנו הביתה עם כרבולותינו לראשנו, עצרנו באחת הצמתים לחציית הכביש, וחלון נפתח במכונית אשר עמדה בצומת.
"חג שמח!" קראה לנו בעברית אישה מחוייכת.
"חג שמח!" קראנו לה בשמחה בחזרה.