יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

מרק ומגדנות

פעם, מזמן, היינו מבשלים יותר. לא המון, אבל כן מעת לעת היינו מתנסים במתכון לתבשיל חדש.
מה שנותר מאותם ימים הוא תיקיית מסמכים ריקה למדי, עם מתכונים בודדים שטרחנו לשמור.
אחד מהם היה מרק כתום, שהרגיש מאוד מתאים הן בצבע והן בחמימות לשבוע הגשום והחשוך שפקד אותנו לפני שבועיים.
ערכתי רשימת קניות, ויצאתי לסופר.
משמאל, בישולים. מימין, לוח הפתעות עשוי עץ, לחודש שלפני חג המולד: לכל יום תא בו מחביאים ממתק קטן. חמוד, אך יקר להחריד.

רשימת המרכיבים במתכון העתיק ששלפנו היא: 

3 כפות
מרגרינה (או חמאה) או שמן נטול טעם כמו שמן קנולה
1
בצל גדול
2
כרשות גדולות (החלק הלבן) או בצל גדול נוסף
2
שיני שום
3
גזרים גדולים
3
בטטות גדולות
1 חתיכה
דלעת
1
תפוח אדמה גדול
6 כוסות
מים
4
עלי דפנה (Bay Leaves)
2 כפות
אבקת מרק עוף

אז כרשה שכחתי לגמרי לקנות, אבל זה בסדר, כי קניתי בצל, והמתכון אמר שאין בעיה.
אבל במקום דלעת, שלפתי מהשקית דלורית, שנמכרת בסופר כשהיא כבר קלופה וחתוכה.
"באופן מדעי, " כך הסברתי לצימו, "דלעת ודלורית זה אותו הדבר." 
צימו שקל את דברי וגרס כי טרם נבנה השעון שיצליח למדוד את פרק הזמן הקצר שהיה לוקח להעיף אותי מאולפן מאסטר-שף.

בכל אופן, הנה הרכיבים שהגיעו בסופו של דבר אל תוך הסיר, מותאמים על פי העדפות אישיות:

עשינו כפי שהורה המתכון:
טיגנו את הבצל, הוספנו את השום, הוספנו את הגזר ואידינו למשך מספר דקות, ואז הוספנו את יתר המרכיבים (חוץ מאבקת מרק, אותה סתם שכחנו).
בישלנו למשך 20 דקות כשהמכסה מכוסה, עד שהירקות רכים.
כשהמרק מסיים להתבשל מוציאים מתוכו את עלי הדפנה, וטוחנים אותו עם בלנדר מוט. קצת מלח פלפל -
יצא מצויין.
במיוחד יוצא מצויין אם מוסיפים למרק החם מעט שמנת חמוצה.

מוקדם באותו הערב, החלטתי שאם כבר מכינים מרק, שנכין איתו גם לחם בירה. פעם היה לנו מתכון מצויין ללחם כזה, אבל למרבה הצער, דווקא אותו לא כתבנו ושמרנו בתיקיה.
לא ידעתי איך לבחור מתכון מבין ההמונים שעלו בחיפוש בגוגל, אז עשיתי את הדבר המתבקש, ובחרתי לפי התמונה.
בגלל שהתבניות שלי קצרות יותר מאלו במתכון, חישבתי שבקירוב מספיק טוב, אותה כמות תספיק לשני כיכרות אצלי.
תיאורטית הקירוב אולי היה מצויין, בפועל הלחם יצא די נמוך. עדיין, היה טעים מאוד, אבל בשביל להיות הוגנת למתכון, צירפתי למעלה התמונה מהבלוג של פירגה.

אז כיכר אחת הקפאנו, לימים שאין כוח לבשל כלום. ואז הגענו למסקנה שבעצם, אנחנו גם לא צריכים סיר מרק שלם, והקפאנו חצי ממנו. 
בקיצור, נראה שיותר מאשר מטבעות חנוכה, רשומות הבישול הופכות להיות המסע ליצירת סטוק קפוא לימות המצור.
היות שכך, אני אוסיף גם קצת נצנוץ חגיגי.
שכן באותו סוף שבוע, קבענו להפגש עם זוג חברים אחר הצהריים, והיה צריך להביא מתנה.
אז חשבתי להביא עוגיות כיפיות או משהו מעין זה, כי אנחנו חולקים איתם חיבה לעוגות ודברי מתיקה. למעשה, חשבתי לרגע לאפות עוגיות בעצמי (דבר שפעם, מזמן, דווקא הייתי עושה די הרבה), אבל הזמן היה דחוק והרעיון נפסל.
לקנות בסופר משהו לא הרגיש מתאים, כי על אף שהכל עכשיו מאוד טעים וחגיגי וארוז יפה, זה עדיין קצת כמו להביא לאירוח ופלים של עלית.
אנא אלך?

קל להיות ציניקניים לגבי החנות.
מה שהיה בעבר ספק מזון לעשירים שאיכלסו את הסביבה (כשהסביבה = החצר האחורית של ארמון המלכה) הפך בימינו לסוג של מלכודת תיירים.
בהתאמה, יש הרבה שואו: צוות לבוש בגדי שרד. עובד ייעודי שמסביר ללקוחות ברוב רושם על סוגי התה.
ניתן לקנות ספר על ההיסטוריה של הריבות שמיוצרות עבור החנות.
יש תצוגה של כל מיני שוקולדים מפוסלים, ובעיקר - המון המון לקוחות עם מצלמה (כולל, בבירור, כותבת שורות אלו).

אבל גם לא חייבים להיות ציניקניים.
החנות קיימת מ-1707, והיא סוחבת על גבה מסורת עשירה. אי אפשר להאשים אותם שהם לא רוצים לזרוק אותה לפח.
במיוחד מפורסמים סלי המגדנות שלהם, שהיו רלוונטיים במיוחד כששועי העיר היו יוצאים במסע. היום זה היה לוקח להם 20 דקות ברכבת התחתית, אבל אז היה צריך צידה לדרך.
הסלים גם היו היו נשלחים לכל מקום כמתנות, כולל לחיילים בחזית הקרב, החל מקרב ווטרלו ב-1815 ועד למלחמת העולם הראשונה, שבה ניתן היה לתגמל את הבחורים בסלים עם קוקאין והרואין, יחד עם מזרקים תואמים.

אז הם עדיין מנסים לשמור על הגחלת (אם כי כבר לא מוכרים סמים).
בהתאמה, אפשר למצוא שם דברי מתיקה שיצאו מהאופנה לפני לפחות 100 שנה, כמו למשל, פירות משומרים בסוכר וטבולים בשוקולד,
התרשמתי במיוחד מאננס שלם (שלא חתכו ממנו את הכרבולת) שזוגג כך, ונטבל בשוקולד עד למחציתו. איכס, אבל איכס יוקרתי.
המחירים יקרים להפליא. חיבבתי את שלושת ביסקיוויטי הבּבּוּשקה, עד שהסתבר לי שהם עולים (בתרגום חופשי) יותר מ-200 שקל.

הבעיה כיום היא שתיירים אמנם נכנסים לקומת הקרקע, אבל מעטים עושים את דרכם לקומות העליונות, שמכילות חפצי יוקרה שונים ומשונים, ועוד פחות ממש קונים את חפצי היוקרה הנ"ל.
באחד הקורסים באסטרטגיה עסקית, המרצה ציין כבדרך אגב שעל מנת לפתור את הבעיה נערך סיעור מוחות שבסופו הוחלט, מכל הדברים, על שיפוץ נרחב של  חדר המדרגות.
זאת מתוך ההנחה שאם הוא יהיה עוד יותר אטרקטיבי, אנשים פשוט לא יוכלו לעמוד בפיתוי לעלות למעלה.
לא היה ספק מה המרצה שלי חשב על ההחלטה האסטרטגית הספציפית הזו, אבל זו היתה דוגמא מעניינת.

במחשבה לאחור ממש אין לי מושג למה הייתי כל כך בטוחה שהחנות היא כזה פתרון מוצלח לתשורות מתוקות.
מכיוון שאישית, אני לא רואה את ההגיון בלתת צנצנות של ריבה ודבש או קופסאות ביסקוויטים, הייתי צריכה לסרוק את החנות 3 פעמים לפני שמצאתי מה אפשר לקנות שם מתנה.
בסוף נבחרה כתשורה למארחים קופסאת פירות מרציפן, והם שמחו בה מאוד.
הלוואי וכל סופי השבוע החורפיים היו כאלו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה