לפני מספר שבועות התלוננתי על פינת בלאגן-נצחי בדירתנו, שמתחפשת לשולחן כתיבה.
השולחן הזה תוכנן במיוחד עבור נישה וחובר אליה בכל אמצעי החיזוק הידועים לאדם. מהרגע שהבנתי שאין מזור לבלאגן עליו ומתחתיו החלטתי שהוא חייב לעוף.
ההחלטה הזו התקבלה, אם זכרוני אינו מטעני, לפני שנה וחצי לכל הפחות.
באותה רשומה, תיארתי את יצירתו של מתקן צנוע לאחסון תכשיטיי, צעד ראשון בפינוי הקבע של הפינה הזו.
כפי שתיארתי שם, היתה סיבה שעד כה השולחן לא פורק וחדר השינה היה בבלאגן מתמיד, שכן היתה דרושה השקעת אנרגיה לא רק בפירוק, אלא גם במיון וסינון כל הבלאגן על השולחן ובעיקר - בארגזים מתחתיו.
לא העלתי בדעתי איך הצעד הקטן הזה יוביל בסופו של דבר למהפיכת הסדר שעברה על ביתנו בשבועות האחרונים.
התהליך הזה היה מלווה בסדרה של תובנות על איך אנחנו מתנהלים בתוך קופסאת הבית שלנו, גם בדירה הזו ספציפית, וגם באופן כללי בחיים.
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני מציינת זאת לגבי כתיבת הרשומה, כי במידה רבה זו גם היתה ההרגשה שלי לגבי הבלאגן, ובמיוחד באותו חדר, שמשמש כיום כחדר השינה שלנו.
רוב הזמן, פשוט נמנעתי מלשהות בו, והייתי נכנסת אליו רק על מנת לשקוע במיטה.
כי יש משהו מייאש ומדכא נורא בבלאגן מהסוג שבכלל לא יודעים מאיפה להתחיל לטפל בו.
כמו הטיפול בבלאגן, שיכול לקחת זמן ומורכב מפינוי של כל-מיני-דברים, כך גם רשומה זו. לפיכך, היא פוצלה לשניים, עם המשך שיבוא בקרוב.
אם להתחיל דווקא מהסוף, אני חושבת שהגעתי למסקנה שאין סוג אחד של בלאגן, אלא לפחות שלושה:
1. בלאגן של דברים שאינם נמצאים במקומם.
2. בלאגן של דברים שנמצאים במקומם.
3. בלאגן של דברים שאין להם מקום.
הכוונה שלי כשאני אומרת שחפץ נמצא במקומו היא, שאם יש איזשהו בלאגן קבוע בבית, שום שינוי קוסמטי לא ישנה את זה. את הבעיה צריך לפתור ברמה עמוקה יותר.
כותבת מוערכת כתבה בהקשר זה שגישתה לפתרון בעיות בלאגן היתה להכיר בכך שהמקום בו מניחים חפצים בשגרה הוא המקום הטבעי שלהם, לא איזה מקום "אידאלי" שאנחנו מקצים אך לא מיישמים.
כתוצאה מכך, היא החלה להשתמש בסלסילות במוקדי הבלאגן המוכרים, על מנת ליישב בין הרצון לסדר ובין הדינאמיות הטבעית של הבית.
מצד אחד, מאוד התחברתי למה שהיא אומרת:
פעילות הסידור שנואה עלי דווקא בגלל התחושה כי מדובר במאמץ חסר תוחלת, לסדר חפצים יפה בשורה או לדחוף אותם לפינה נסתרת, כשאני יודעת היטב שאין שום סיכוי שזה יישאר ככה "בחיים האמיתיים".
מן פעילות שעושים בשביל ליצור מראית עין יפה "בשביל האורחים". העמדת פנים.
מצד שני, אין בי את הנכונות לוותר על שאיפות אסתטיות מסויימות עבור דירתי ככלל, ופינות שונות בה בפרט, עבור ההכרה שהחפצים מחליטים בשבילי איפה להיות.
מובן שזה לא ככה, ובסופו של דבר הם שם בגלל דפוסי השימוש שלנו בהם, אבל בכל זאת קיוויתי שיש איזשהו פתח לשינוי.
אני חושבת שאם ישנו מפתח לבלאגן, הוא מצוי בהכרה אינטימית של איך בפועל חיים בחלל הספציפי של הדירה הספציפית.
במובן מסויים זה אירוני שדווקא כשעוברים לדירה, בנקודה בזמן שהכי פחות מכירים את המרחב הזה, קונים את כל הרהיטים והאבזור.
צימו משך בכתפיו לנוכח האבחנה הזו: "רק כשעוברים דירה נראה הגיוני להוציא כל כך הרבה כסף על רהיטים. אחר כך הופכים הרבה יותר רגישים למחיר". אמר וצדק.
ועדיין, רק אחרי שחיים במקום זמן מה אפשר להתחיל להתגבר על הפנטזיות של איך דברים יהיו, ולהתמודד עם מה שיוצר בלאגן בפועל.
כדוגמא אנקדוטלית, אספר על קולקטיב צנצנות הזכוכית שלי.
לפני כך וכך שנים, הייתי דיירת משנה בביתה של אשה שהקפידה מאוד על עיצוב ביתה. בין היתר, קיר שלם במטבח הוקדש למדפים ובהם צנצנות זכוכית, בכל הגדלים ובעיצובים שונים.
הכל היא החזיקה שם: תבלינים, אבקות, פסטות שונות, אגוזים מכל מיני סוגים, פשוט מזווה שלם.
כשעברנו דירה, יידעתי את צימו שגם אנחנו נחזיק הכל בצנצנות מטעמים אסתטיים, ומיהרתי לרכוש כמה, חלקן חדשות, חלקן יד שניה.
אפילו מילאתי אותן: אחת בספגטי, שניה בסוכר חום, שלישית בשקיות עם אגוזים, וכאן היה הסימן הראשון: לא רציתי להוציא את האגוזים מן השקית כדי לא לאבד טריות.
בפועל, מעולם לא נגעתי בספגטי, בסוכר או באגוזים, ודרך קבע השתמשתי במצרכים ישירות מהאריזה. אלו שאופסנו פשוט ישבו שם שנתיים עד שזרקתי אותם, ונותרתי עם הצנצנות.
בלאגן של דברים שאינם נמצאים במקומם
בשלב הראשון בחנתי את פינת הכניסה, שהבלאגן בה פרט על עצבָּי בהיותו הדבר הראשון שאני רואה כשאני נכנסת.
דרך קבע, היתה מונחת שם ערימה של תיקים ושל כל-מיני, יחד עם נעליים (שנחלצות בכניסה לבית) ושקיות שונות שהונחו שם "רק לרגע" ונשארו ליותר.
במחשבתי, הפינה הזו היתה מלאה בדברים שמשתמשים בהם כל הזמן, ולכן אין טעם לאפסן בצורה מעוּשה במקום אחר, רק על מנת שישובו חזרה לכניסה.
אבל פתאום עלה בדעתי שאולי זה בכלל לא נכון, ופניתי להתבונן בערימה בעין חדשה: כמה ממנה באמת היתה בשימוש לאחרונה?
הסתבר שמעט מאוד.
עקב כך, הרוב המוחלט, אם לא נזרק או נתרם מחוסר שימושיות, אופסן במקום אחר, נגיש יותר-או-פחות בהתאם למידת השימוש הריאלית.
התרגיל הקטן הזה גרם לי לחשוב: כן, בחיי היומיום חפצים נעים ממקום למקום, וזה יוצר בלאגן. אבל רובם המוחץ של החפצים נשאר במקום רוב הזמן.
אז אם כבר במקום, שיהיה בצורה מסודרת.
כוננית הספרים היא דוגמא טובה לעניין: הכוננית עמוסה למדי, ורוב המדפים מלאים בשתי שורות. בפועל, מיקום הספרים על המדפים לא שיקף את הרלוונטיות שלהם.
יש בה ספרים שפחות רלוונטיים לי כיום. אולי ארצה לקרוא בהם בעתיד, אולי לא, אבל כרגע, אני עדיין רוצה אותם ברשותי. אלו הועברו למדפים התחתונים ביותר.
לעומתם, אלו שאני צופה שיעברו תחת ידיי בקרוב, הועברו לקדמתו של המדף הנגיש ביותר.
כעת, באמת אין צורך להפוך בכוננית, ורובה נותרת סטטית.
לעומת הספרים, יש דברים שכל הזמן זזים.
עטים ומספריים הם דוגמא קלאסית, ובהיותנו משפחה של שרבטנים, שום קוסם לא יכול להעלים חבילת עטים בזריזות כשלנו.
ניסיתי כל מיני מקומות לעטים: מגירה בחדר, צלוחית בסלון, תפזורת על השולחן, ועדיין פאבריציו הדגול בא אלינו להשתלמות.
בסופו של דבר,בחרתי צנצנת מכובדת מהקולקטיב, מיקמתי אותה בליבו של הבית על השיש במטבח, ומילאתי אותה עד אפס מקום בעטים ושני זוגות מספריים.
בלאגן של דברים שנמצאים במקומם
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני מציינת זאת לגבי כתיבת הרשומה, כי במידה רבה זו גם היתה ההרגשה שלי לגבי הבלאגן, ובמיוחד באותו חדר, שמשמש כיום כחדר השינה שלנו.
רוב הזמן, פשוט נמנעתי מלשהות בו, והייתי נכנסת אליו רק על מנת לשקוע במיטה.
כי יש משהו מייאש ומדכא נורא בבלאגן מהסוג שבכלל לא יודעים מאיפה להתחיל לטפל בו.
כמו הטיפול בבלאגן, שיכול לקחת זמן ומורכב מפינוי של כל-מיני-דברים, כך גם רשומה זו. לפיכך, היא פוצלה לשניים, עם המשך שיבוא בקרוב.
אם להתחיל דווקא מהסוף, אני חושבת שהגעתי למסקנה שאין סוג אחד של בלאגן, אלא לפחות שלושה:
1. בלאגן של דברים שאינם נמצאים במקומם.
2. בלאגן של דברים שנמצאים במקומם.
3. בלאגן של דברים שאין להם מקום.
הכוונה שלי כשאני אומרת שחפץ נמצא במקומו היא, שאם יש איזשהו בלאגן קבוע בבית, שום שינוי קוסמטי לא ישנה את זה. את הבעיה צריך לפתור ברמה עמוקה יותר.
כותבת מוערכת כתבה בהקשר זה שגישתה לפתרון בעיות בלאגן היתה להכיר בכך שהמקום בו מניחים חפצים בשגרה הוא המקום הטבעי שלהם, לא איזה מקום "אידאלי" שאנחנו מקצים אך לא מיישמים.
כתוצאה מכך, היא החלה להשתמש בסלסילות במוקדי הבלאגן המוכרים, על מנת ליישב בין הרצון לסדר ובין הדינאמיות הטבעית של הבית.
מצד אחד, מאוד התחברתי למה שהיא אומרת:
פעילות הסידור שנואה עלי דווקא בגלל התחושה כי מדובר במאמץ חסר תוחלת, לסדר חפצים יפה בשורה או לדחוף אותם לפינה נסתרת, כשאני יודעת היטב שאין שום סיכוי שזה יישאר ככה "בחיים האמיתיים".
מן פעילות שעושים בשביל ליצור מראית עין יפה "בשביל האורחים". העמדת פנים.
מצד שני, אין בי את הנכונות לוותר על שאיפות אסתטיות מסויימות עבור דירתי ככלל, ופינות שונות בה בפרט, עבור ההכרה שהחפצים מחליטים בשבילי איפה להיות.
מובן שזה לא ככה, ובסופו של דבר הם שם בגלל דפוסי השימוש שלנו בהם, אבל בכל זאת קיוויתי שיש איזשהו פתח לשינוי.
אני חושבת שאם ישנו מפתח לבלאגן, הוא מצוי בהכרה אינטימית של איך בפועל חיים בחלל הספציפי של הדירה הספציפית.
במובן מסויים זה אירוני שדווקא כשעוברים לדירה, בנקודה בזמן שהכי פחות מכירים את המרחב הזה, קונים את כל הרהיטים והאבזור.
צימו משך בכתפיו לנוכח האבחנה הזו: "רק כשעוברים דירה נראה הגיוני להוציא כל כך הרבה כסף על רהיטים. אחר כך הופכים הרבה יותר רגישים למחיר". אמר וצדק.
ועדיין, רק אחרי שחיים במקום זמן מה אפשר להתחיל להתגבר על הפנטזיות של איך דברים יהיו, ולהתמודד עם מה שיוצר בלאגן בפועל.
כדוגמא אנקדוטלית, אספר על קולקטיב צנצנות הזכוכית שלי.
לפני כך וכך שנים, הייתי דיירת משנה בביתה של אשה שהקפידה מאוד על עיצוב ביתה. בין היתר, קיר שלם במטבח הוקדש למדפים ובהם צנצנות זכוכית, בכל הגדלים ובעיצובים שונים.
הכל היא החזיקה שם: תבלינים, אבקות, פסטות שונות, אגוזים מכל מיני סוגים, פשוט מזווה שלם.
כשעברנו דירה, יידעתי את צימו שגם אנחנו נחזיק הכל בצנצנות מטעמים אסתטיים, ומיהרתי לרכוש כמה, חלקן חדשות, חלקן יד שניה.
אפילו מילאתי אותן: אחת בספגטי, שניה בסוכר חום, שלישית בשקיות עם אגוזים, וכאן היה הסימן הראשון: לא רציתי להוציא את האגוזים מן השקית כדי לא לאבד טריות.
בפועל, מעולם לא נגעתי בספגטי, בסוכר או באגוזים, ודרך קבע השתמשתי במצרכים ישירות מהאריזה. אלו שאופסנו פשוט ישבו שם שנתיים עד שזרקתי אותם, ונותרתי עם הצנצנות.
בלאגן של דברים שאינם נמצאים במקומם
בשלב הראשון בחנתי את פינת הכניסה, שהבלאגן בה פרט על עצבָּי בהיותו הדבר הראשון שאני רואה כשאני נכנסת.
דרך קבע, היתה מונחת שם ערימה של תיקים ושל כל-מיני, יחד עם נעליים (שנחלצות בכניסה לבית) ושקיות שונות שהונחו שם "רק לרגע" ונשארו ליותר.
במחשבתי, הפינה הזו היתה מלאה בדברים שמשתמשים בהם כל הזמן, ולכן אין טעם לאפסן בצורה מעוּשה במקום אחר, רק על מנת שישובו חזרה לכניסה.
אבל פתאום עלה בדעתי שאולי זה בכלל לא נכון, ופניתי להתבונן בערימה בעין חדשה: כמה ממנה באמת היתה בשימוש לאחרונה?
הסתבר שמעט מאוד.
עקב כך, הרוב המוחלט, אם לא נזרק או נתרם מחוסר שימושיות, אופסן במקום אחר, נגיש יותר-או-פחות בהתאם למידת השימוש הריאלית.
התרגיל הקטן הזה גרם לי לחשוב: כן, בחיי היומיום חפצים נעים ממקום למקום, וזה יוצר בלאגן. אבל רובם המוחץ של החפצים נשאר במקום רוב הזמן.
אז אם כבר במקום, שיהיה בצורה מסודרת.
כוננית הספרים היא דוגמא טובה לעניין: הכוננית עמוסה למדי, ורוב המדפים מלאים בשתי שורות. בפועל, מיקום הספרים על המדפים לא שיקף את הרלוונטיות שלהם.
יש בה ספרים שפחות רלוונטיים לי כיום. אולי ארצה לקרוא בהם בעתיד, אולי לא, אבל כרגע, אני עדיין רוצה אותם ברשותי. אלו הועברו למדפים התחתונים ביותר.
לעומתם, אלו שאני צופה שיעברו תחת ידיי בקרוב, הועברו לקדמתו של המדף הנגיש ביותר.
כעת, באמת אין צורך להפוך בכוננית, ורובה נותרת סטטית.
לעומת הספרים, יש דברים שכל הזמן זזים.
עטים ומספריים הם דוגמא קלאסית, ובהיותנו משפחה של שרבטנים, שום קוסם לא יכול להעלים חבילת עטים בזריזות כשלנו.
ניסיתי כל מיני מקומות לעטים: מגירה בחדר, צלוחית בסלון, תפזורת על השולחן, ועדיין פאבריציו הדגול בא אלינו להשתלמות.
בסופו של דבר,בחרתי צנצנת מכובדת מהקולקטיב, מיקמתי אותה בליבו של הבית על השיש במטבח, ומילאתי אותה עד אפס מקום בעטים ושני זוגות מספריים.
בלאגן של דברים שנמצאים במקומם
אנשים לא סנטימנטליים פשוט זורקים מה שלא צריך. גם אנשים סנטימנטליים עושים זאת, אבל הם צריכים הכל.
זכרונות שנקשרים בחפצים נותנים לאחרונים חיים. בהתאמה, פרידה מהחפץ מרגישה כאובדן הזיכרון.
כי בחלוף הזמן, גם הזיכרון יישכח, אבל, לדוגמא, כשתניח את עיניך על אותו כרטיס ביקור, תזכר שוב באדם. כרטיס הביקור פועל כמפתח עבורך לשמור על זכרונותיך ממנו.
והדבר נכון לזכרונות ממקומות, מאנשים, מרגעים נעימים, מאירועים חשובים.
המעבר על הארגזים מתחת לשולחן היה איטי, ולקח לי יומיים לסיים אותו. אמנם סיננתי דברים, אבל חלק פשוט שמרתי:
אמרתי לעצמי שמותר לי לשמר את הזכרונות שלי, אבל אני מקצה למפתחות הללו מקום פיזי תחום היטב, בקופסא ייעודית שהקציתי לעניין.
חשבתי שזה פתרון מוצלח, עד שהגעתי ביום השני לשקית מתנה כחולה, ובה היו כל הברכות שקיבלנו לרגל חתונתנו, לפני כמה שנים טובות.
עברתי עליהן אחת אחת; לא עיינתי בהן מאז אותו ערב בו פתחנו את המעטפות, ומאז הספיק הדבק להתאחות על חלקן כאילו לא נפתחו מעולם.
ממרחק הזמן, לא היתה לי בעיה לזרוק את רובן. אבל חלקן נגעו בליבי ולא יכולתי להשליכן.
ומצד שני, מה, גם לקופסא? בשביל מה?
באותו רגע, משהו בי נשבר.
אני לא יודעת אם כעסתי על חוסר יכולתי לשחרר, או פשוט על כך שכל הכרטיסים והמזכרות כל כך לא נוחים לאחסון נגיש, כך שנתקלים בהם רק פעם ביובל.
הלכתי ולקחתי מחברת בגודל A4 ששכבה בבית, עם דפים חלקים, והתחלתי להדביק בסלוטייפ את הכרטיסים שבחרתי לשמור לתוכה.
לא יפה ומסודר או מאורגן, אלא דווקא להיפך: כמה שיותר כרטיסים בדף אחד, קורסים אחד לתוך השני.
ואז פשוט המשכתי: הדבקתי בתוכה, בלי סדר והגיון, כרטיס ברכה ליום הולדתו של בּוּבּה, פתק של צימו עם רשימות הארגונים מיום אירוסינו, ברכות שכתבנו זה לזו, תמונות פספורט ישנות...
אני חושבת שלפעמים אנשים אומרים לעצמם שיבוא היום והם יסדרו איכשהו את כל המזכרות האלו יפה באלבום.
בסופו של היום הזה היתה הקלה גדולה, ואני חושבת שאם למדתי לקח ממנו הוא - פשוט לא לחכות.
הפרוייקט המושלם הזה לא יקרה, ועדיף שהמזכרות יהיו פשוט נגישות לרגעים שכן רוצים להזכר, לא רק לאלו בהם מוכרחים לעשות סדר בבית.
ואריאציה נוספת מהסוג, שפינתה לנו שתי מגירות עמוקות, היתה מחשבה מחדש על אחסון DVD'ים. האריזות תופסות המון מקום!
זו לא היתה בעיה עבורנו לפני בואו של בּוּבּה, כי צפייה בסרטים ישבה די נמוך בסדר העדיפויות שלנו, ובשביל הפעם המזדמנת היה לנו מנוי בספרייה ציבורית.
אך בחצי שנה האחרונה, ייסדנו מסורת של דייטים ביתיים, זמן זוגי פעם בשבוע בו אנחנו צופים יחדיו בסרט, ללא הצורך לעזוב את בּוּבּה.
זו גם מסורת נוחה כלכלית, היות ואפשר להשיג סרטים במחירי רצפה. הקוץ היחיד הוא שהגענו לקצה קיבולת המרחב שהקצנו להן.
אתם שומעים את הצליל?
וּוּוּוּוּוּוּוּוּשששששששששששששש
זה הצליל של מרחב שמתפנה, אחרי שצימו הציע להפעיל את הפתרון של תוכנות למחשב, ולאחסן את כולם בתוך תיק גדול.
לפי החשבון שלנו, נשאר עוד סוג בלאגן אחד. עליו ועל דברים לא צפויים שצצו בתהליך הסידור - ברשומה הבאה.
המעבר על הארגזים מתחת לשולחן היה איטי, ולקח לי יומיים לסיים אותו. אמנם סיננתי דברים, אבל חלק פשוט שמרתי:
אמרתי לעצמי שמותר לי לשמר את הזכרונות שלי, אבל אני מקצה למפתחות הללו מקום פיזי תחום היטב, בקופסא ייעודית שהקציתי לעניין.
חשבתי שזה פתרון מוצלח, עד שהגעתי ביום השני לשקית מתנה כחולה, ובה היו כל הברכות שקיבלנו לרגל חתונתנו, לפני כמה שנים טובות.
עברתי עליהן אחת אחת; לא עיינתי בהן מאז אותו ערב בו פתחנו את המעטפות, ומאז הספיק הדבק להתאחות על חלקן כאילו לא נפתחו מעולם.
ממרחק הזמן, לא היתה לי בעיה לזרוק את רובן. אבל חלקן נגעו בליבי ולא יכולתי להשליכן.
ומצד שני, מה, גם לקופסא? בשביל מה?
באותו רגע, משהו בי נשבר.
אני לא יודעת אם כעסתי על חוסר יכולתי לשחרר, או פשוט על כך שכל הכרטיסים והמזכרות כל כך לא נוחים לאחסון נגיש, כך שנתקלים בהם רק פעם ביובל.
הלכתי ולקחתי מחברת בגודל A4 ששכבה בבית, עם דפים חלקים, והתחלתי להדביק בסלוטייפ את הכרטיסים שבחרתי לשמור לתוכה.
לא יפה ומסודר או מאורגן, אלא דווקא להיפך: כמה שיותר כרטיסים בדף אחד, קורסים אחד לתוך השני.
ואז פשוט המשכתי: הדבקתי בתוכה, בלי סדר והגיון, כרטיס ברכה ליום הולדתו של בּוּבּה, פתק של צימו עם רשימות הארגונים מיום אירוסינו, ברכות שכתבנו זה לזו, תמונות פספורט ישנות...
אני חושבת שלפעמים אנשים אומרים לעצמם שיבוא היום והם יסדרו איכשהו את כל המזכרות האלו יפה באלבום.
בסופו של היום הזה היתה הקלה גדולה, ואני חושבת שאם למדתי לקח ממנו הוא - פשוט לא לחכות.
הפרוייקט המושלם הזה לא יקרה, ועדיף שהמזכרות יהיו פשוט נגישות לרגעים שכן רוצים להזכר, לא רק לאלו בהם מוכרחים לעשות סדר בבית.
ואריאציה נוספת מהסוג, שפינתה לנו שתי מגירות עמוקות, היתה מחשבה מחדש על אחסון DVD'ים. האריזות תופסות המון מקום!
זו לא היתה בעיה עבורנו לפני בואו של בּוּבּה, כי צפייה בסרטים ישבה די נמוך בסדר העדיפויות שלנו, ובשביל הפעם המזדמנת היה לנו מנוי בספרייה ציבורית.
אך בחצי שנה האחרונה, ייסדנו מסורת של דייטים ביתיים, זמן זוגי פעם בשבוע בו אנחנו צופים יחדיו בסרט, ללא הצורך לעזוב את בּוּבּה.
זו גם מסורת נוחה כלכלית, היות ואפשר להשיג סרטים במחירי רצפה. הקוץ היחיד הוא שהגענו לקצה קיבולת המרחב שהקצנו להן.
אתם שומעים את הצליל?
וּוּוּוּוּוּוּוּוּשששששששששששששש
זה הצליל של מרחב שמתפנה, אחרי שצימו הציע להפעיל את הפתרון של תוכנות למחשב, ולאחסן את כולם בתוך תיק גדול.
לפי החשבון שלנו, נשאר עוד סוג בלאגן אחד. עליו ועל דברים לא צפויים שצצו בתהליך הסידור - ברשומה הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה