כרגע, אני די כותבת פה לעצמי.
עם זאת, אני כותבת בעברית, ועל כן רוב אלו שכן קוראים, הם מישראל. ואלו שבישראל עכשיו, נאלצים שוב לחוות מלחמה.
אין לי דברים חכמים להגיד על המצב, שהוא מפחיד ומתסכל ומדכא נורא.
אז חשבתי לעצמי, אולי קצת אסקפיזם יתקבל בברכה?
אבל לא סתם אסקפיזם. כי אם כבר לברוח, אז שיהיה למקום נגיש.
הרשת עמוסה בלוגרים מלאי תשוקה. תשוקה לאופנה, לאוכל טוב, לאיפור, לסריגה. מה שזה לא יהיה, ימצא הכותב שהעיסוק דווקא בנושא הזה מרעיד את עולמו.
זה לגמרי אחלה. רק מה, אחרי שעה קלה של עיון בבלוג עתיר השקעה כזה או אחר, אני נמלאת תחושת זרוּת גדולה:
אין בי את המחוייבות המספקת כלפי אף אחד מהתחומים הללו:
האיפור של זו מדהים, אבל זה לא מספיק חשוב לי בשביל לראות סרטוני הדרכה ולרכוש מיומנויות בעצמי.
הטעם האופנתי של ההיא משגע, אבל הההשקעה הנדרשת בשביל לפתח כזה (הן מנטלית, הן חומרית) כבדה עלי.
התמונות של הבישולים בבלוג ההוא מרהיבים, אבל בחייאת זוּם זוּם, כל ההשקעה הזו בשביל עוגה? לא בשבילי.
וכך זה ממשיך.
נברתי בראשי וחשבתי: איזה מן אסקפיזם יכולה סרבנית מחוייבות שכמותי להציע?
ואז נזכרתי בחג המולד.
חג המולד כפי שאני חווה אותו בלונדון, איננו חג דתי.
ברור לי שיש גבול לעד כמה אפשר למתוח את הטיעון הזה, בכל זאת הולדת ישו והכל. ולמרות זאת, נראה שהוא מנותק מהאלמנטים הנוצריים שלו, והדגש הוא על החווייה:
אורות צבעוניים להאיר את החורף החשוך, חגיגות עם חברים ומשפחה, אוכל טעים, אלכוהול, שוקולדים לרוב ומתנות.
את כל זה הבנתי די בקלות, ועם זאת, לא הצלחתי להבין את הקטע עם חג המולד:
כי כל שנה, עוד לא הגיע סוף אוקטובר, והבועה הצרכנית מתחילה לגעוש: חג המולד או-טו-טו כאן ועל כן קנו X.
ניחא, אין מה לבוא בתלונות לחנויות שמנסות להקדים עד כמה שניתן את העונה הכי רווחית בשנה.
אבל זה לא רק הן. מגיע תחילת נובמבר, ובכל מקום מתחילים להרגיש את ניצני החג: טקסי הדלקת אורות, קונצרטים של שירי החג, ירידים מיוחדים.
ערוץ הסרטים המעאפן שבא חינם עם חבילת הכבלים עבר כבר לפני שבועיים לשדר מדי ערב סרטי חג מולד.
אין מה לומר, החגיגיות המוקדמת היא כיפית. היא הופכת את הימים, המחשיכים והולכים, לעולצים יותר.
רחובות מוארים זה יותר כיף מרחובות חשוכים. יש המון שוקולדים בגרסאות חגיגיות בסופר.
התקופה מנוקדת במסיבות חג מולד חברתיות: בין אם רשמיות כמו מסיבת המשרד, או בלתי רשמיות כמו מפגש עם חברים.
וגם, הציפיה למשהו כיפי היא עצמה חלק מהכיף.
בדרכו, העיסוק באורות, מתנות ושוקולדים קצת מקצר את החורף, או לפחות הופך את נובמבר-דצמבר לקלים יותר.
ובכל זאת, כל השנים, חשתי צער מסויים עבור אלו החוגגים את החג. כי אחרי כל המשחק המקדים העצום הזה, שנמשך חודשיים לפחות, מגיע חג המולד:
ערב, ואז בוקר, ואז אחר צהריים, ואז נגמר. פּוּף! כל כך מהר.
רק השנה, כמו בפאזל שכל החלקים משתבצים למקום, סוף סוף הבנתי.
הדרך חשובה יותר מהיעד.
(בחיי שאני לא יודעת כמה פעמים בחיים אני עוד אצטרך ללמוד את השיעור הזה לפני שאפנים אותו)
ערב חג המולד, על לוח השנה, הוא ה-24 בדצמבר. אבל חג המולד בפועל הוא נובמבר-דצמבר.
חג המולד, תיאורטית, הוא הישיבה בבית עם העץ והכל. חג המולד בפועל הוא הריצוף של החודשיים האלו בכל מיני חוויות משמחות לב.
ופתאום כל הטררם הצרכני מתחיל להיראות הגיוני יותר: פה להשקיע בארוחת ערב קצת יותר טעימה, שם להתגנדר עם לק נצנצים צבעוני.
דברים קטנים, שעושים שמח.
אני לא יודעת למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן, אבל אני חושבת שההארה לבסוף הגיעה משיר חג המולד הקלאסי The 12 Days of Christmas
קודם כל, מאיפה הגיעו 12 יום? וחוץ מזה, כולו סביב נתינת מתנות.
להפנמת המסר (ועידוד מצב רוח באופן מיידי), אני ממליצה בחום על הגרסא המוערת של אולפני אארדמן, שמבטאת יפה את רחשי הציבור.
אם לעומת זאת, אתם נחרדים מהמסר החומרני המשווע בשיר, אני ממליצה להתעדכן במדד חג המולד, אינדקס היתולי של חברת השקעות שבוחן, כל שנה מחדש, כמה היה עולה לקנות את סל המוצרים המתואר.
בכל אופן, לפני מספר שבועות נתקלתי בבלוג מהמם באופן בלתי סביר לחלוטין, ובו הכותבת (שאף היא מהממת באופן בלתי סביר לחלוטין) תיארה איך היא ובעלה החליטו פעם לערוך 12 דייטים לכבוד חג המולד, בשבועות שקדמו לו.
היא היתה בהריון מתקדם, חלק מהדייטים היו לשבת על הספה בבית ולאכול ביחד גלידה, אבל זה לא משנה: היה להם כיף.
עכשיו שיהיה ברור: אנחנו לא חוגגים את חג המולד. הוא נחמד, הוא רק של מישהו אחר.
אבל, הטעמתי לצימו, מה שהייתי רוצה לקחת מכל העניין הוא את הגישה, ולהפוך את החודשיים עד תחילת ינואר לקצת יותר כיפיים, בכל מיני דרכים צנועות:
פה ושם לבשל דברים קטנים שעושים כיף. פה ושם לייפות פינות בבית כפי שהתכוונו לעשות כבר מזמן, אבל לא טרחנו.
לאסקפיזם כזה אני מרגישה כמעט מוכנה להתחייב.
רק מה אקרא למעשים קטנים אלו?
אקרא להם מטבעות חנוכה, מתוך ההסכמה שאפילו אם חנוכה נגמר באמצע דצמבר, מותר לנו להמשיך עוד קצת.
אז מטבע החנוכה הראשון שלי הוא הכנת רוטב פסטו ביתי.
תשמעו, אין ב-כ-ל-ל מה להשוות לפסטו תעשייתי, איכותי ככל שזה יהיה. רשימת המרכיבים היא סופר פשוטה:
בזיליקום, צנוברים, שום, שמן זית.
לאלו שאוהבים, אפשר גם להוסיף פרמזן. אנחנו אישית נמנעים רק כי אנחנו אוכלים את זה גם עם בשר וגם עם גבינה, ושומרים בבית על כשרות.
בפסטו תעשייתי לא מפרידים את העלים מן הגבעולים, מחליפים חלק מהצנוברים באגוזים זולים יותר, וחלק משמן הזית בשמן זול יותר.
אל תיפלו לפחים האלו: הפרידו את העלים, וזרקו את העלים המושחרים.
אנחנו משתמשים בכ-80 גרם בזיליקום על 100 גרם צנוברים על 2 שיני שום. ואז מוסיפים שמן זית וטוחנים למרקם המתאים עם בלנדר מוט. זה הכל.
בסוף ממליחים לפי הטעם. אפשר גם להוסיף פלפל, אבל בגלל העקצוץ של השום אני מוצאת שאין צורך.
תקשיבו, הרוטב הזה הוא חוויה רב חושית: הריח מעלף, הצבע הוא ירוק חי על גבול הזרחני. וזה טעים טעים טעים.
קצת פסטה, קצת עגבניות קצוצות (אם אפשר שהן קצת מתוקות, עוד יותר טוב), זה כל מה שצריך.
הרוטב נשמר מצויין בהקפאה, אז אפשר לשים קצת בצד לערב שבו מתחשק משהו כיפי ואין כוח לבשל כלום.
זה בסדר אם אתם לא מתרשמים, אני בשלנית קטנה מאוד.
אבל משהו כזה הופך עבורי ערב בבית לקצת יותר כיפי, ואני מקווה להציע עוד שכאלו.
אסקפיזם פרקטי, הגרסא שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה