יום שבת, 20 באוקטובר 2012

כמה רעות מידותייך?

מדי פעם אני קוראת ספרים.
למעשה זהו שקר, כבר שנים לא קראתי כמעט ספרים. 
בשנים האחרונות, רוב קריאתי התמקדה בהררי ספרות מקצועית. החדווה בלקרוא, סתם ככה לשם פתיחת צוהר לעולם אחר, שחקה ונתמסמסה.
לכן עד שאני כבר קוראת ספר, ועל אחת כמה וכמה נהנית ממנו, אין בכוונתי לכתוב עליו ניתוח ביקורתי מייגע.

את "שבע מידות רעות" של מאיה ערד אני מתכוונת לקרוא מזה מספר שנים, ותמיד לא יצא.
או ששכחתי לקנות, או שלא הספקתי לשאול, או שלא היה בחנות ספרים, והזמן, והחשק...בקיצור, עברו חמש שנים מאז הוא יצא לאור.
בסוכות, סוף סוף, התכרבלתי איתו על הספה. עבר למעלה משבוע מאז, ועודני הופכת בו, באצבעותיי ובראשי, בהנאה גדולה.

כפי שמבארת הכריכה: "ארבעה מועמדים, שלושה אמריקאים וישראלי אחד, מתחרים על משרה באוניברסיטה אמריקאית מובילה. אחד יסודי אך איטי, שני מבריק אך שחצן, שלישית נעימה אך חסרת בטחון, והרביעית יודעת הכל.
מי יצליח לגבור על האחרים ולזכות במשרה?"

כפי שמתחוור מהר מאוד ברגע שמתחילים לקרוא את הספר, זו אינה השאלה כלל. 

ראשית, עוד לפני שאני אגיד משהו על ה"מה", ראוי לתת מקום של כבוד ל"איך". המבנה של הספר מדוקדק ומהודק. ובעיקר - הוא כתוב בעברית מרהיבה. העלילה עצמה ממוקמת מחוץ למרחב התרבותי של ישראל, והכתיבה היא בגוף ראשון את מחשבותיהם של שלל דמויות, רובן אינן ישראליות. בסיטואציה כזו לרוב נוטה לעלות דיסוננס מעייף בין הכתיבה בעברית לבין האותנטיות של הדמויות.  כאן, מצד אחד הכתיבה משקפת את המציאות הזו באופן אותנטי לרמה שקל לדמיין אותה כתרגום קולח של ספר שמראש נכתב באנגלית. ומצד שני, איזו עברית נעימה! 
נשים זקנות וכּמוּשות יושבות בבתי הקפה, הסבתא מטליאה שמכות טלאים.
בינות כל המלים כולן הפתיע אותי במיוחד שם תואר שחזר פעמיים-שלוש במהלך הספר: בני נוער זבלגנים.
מלה נהדרת, מיד מעלה אסוציאציות של לכלוך ובלאגן. לא שמעתי אותה מעודי, והייתי משוכנעת שהיא המצאה מוצלחת של הסופרת. למרבה הצער, בירור נוסף העלה שמדובר במלה קיימת, אך למרבה התמיהה משמעותה הוא "אדם שעיניו מרבות לדמוע". ללא ספק תיאור פחות מוצלח של תעוקתם של מתבגרים, אבל לא נורא, למדנו משהו חדש.

כסטודנטית, לא עצרתי אף פעם לחשוב איך בעצם נראית האקדמיה מהזווית של אלו הפועלים בה. והרי בשביל מה לעצור ולחשוב, זה ברור לעין כל:
פרופסורים חייבים במעט שעות הוראה. את יתר הזמן הם מבלים בלחקור.
מאחר ומחקר איננו פעילות אינטנסיבית, זה מותיר להם שפע של פנאי: לשוחח עם סטודנטים, לשחות בבריכה, לאזן בין מחוייבויות משפחתיות למקצועיות. כמו כן יש קביעות, ושנת שבתון אחת ל-7 שנים. עבודה מצויינת.
כל הצדדים המנהלתיים, הניהוליים, הקרייריסטיים, עדיין לא הרימו את ראשם.
"בשביל קריירה אקדמית צריך מרפקים", הטעים אחד הפרופסורים שלי, בעוד אחת מהשיחות ליד המעלית. הוא החווה עם ידיו, ואני הנהנתי בהבנה.
אבל לא יכולתי להבין אז.

בימים אלו, של חיבוטי נפש מקצועיים ואחרים, יש נחמה קטנה אך נוצצת בבטחון בידיעה הפנימית שלפחות דבר אחד בחרתי נכון עבורי, כשלא נשארתי באקדמיה.
לא הייתי צריכה את מאיה ערד בשביל לדעת שלא מתאים לי לשבת ספונה במשרד ולייצר מאמרים על בעיות איזוטריות שאין לדעת אם מישהו אי פעם יקרא.
וכך, עת סגרתי את התואר השני בהקלה גדולה, ידעתי שמכאן משהו חדש מתחיל. המאמר שכתבתי עם המנחה לא התקבל לכנס אליו שלחנו אותו: ביקורת אחד משלושת השופטים היתה קנטרנית מאוד. על אף שהביקורת היתה בעילום שם, זהות הכותב היתה ידועה למנחה: "זה לא את, יש לו משהו נגדי".
כל העניין נשמע לי כקוריוז לא מעניין, וויתרתי מראש על נסיונות לשיפוץ המאמר לטובת התחלת חיים חדשים מחוץ לאקדמיה.

ברבות השנים, עדויות ממקור ראשון מטעם חברי שדבקים במסלול לימדו אותי רבות על הפער בין מה שראיתי כסטודנטית והחיים האמיתיים.
המירוץ לדוקטורט, לפרסומים, לפוסט, למשרות. אי הודאות, החיים תוך כדי תנועה ממקום למקום.
כמובן, קריירה במגזר הפרטי נושאת עמה סל של צרות משל עצמה. לפעמים, (ועל אחת כמה וכמה מהרגע שהקריירה מתבססת במקום ספציפי), הצרות עשויות להיות די דומות לאלו של קריירה אקדמאית.
אבל לעת עתה, הצרות של הדמויות בספר נראו שונות מאוד מאלו שלי, ושמחתי מאוד על ההזדמנות לשכוח קצת את שלי, ולהתעמק בשלהן.

הדמויות הראשיות בספר כוללות את המועמדים למשרה ואת חברי הסגל בחוג הרלוונטי המעורבים בבחירת המועמד. באופן גורף למדי, אף אחת מהן אינה מאושרת.
על אף שהקורא זוכה כל פעם לראות את השתלשלות העניינים מנקודת מבטה של כל אחת מהדמויות, זו אינה זווית ראיה חומלת במיוחד. הדמויות מאופיינות על ידי שבע המידות הרעות: אצל אחד זו איטיות, אצל אחרת זו השנאה, וישנן גם הבטלה, הבורות, כפיות הטובה, הקנאה והחמדנות.
יש משהו מפתה עד מאוד בדמויות הללו. מחד, הן אינן שטוחות. יש לכל אחת עולם פנימי מלא משל עצמה. מאידך, כל אחת מהן מונעת בראש ובראשונה מתוך אחת מהמידות הרעות, לפעמים שתיים. הניגוד הזה מאפשר לך, הקורא, להרגיש טוב עם עצמך, בעודך שופט אותן מן הצד ומגחך בהקלה: "אני אינני כזה".

קראתי דיעות שנרתעו מהנבזיות הזו, וגרסו שהסופרת, בפשטות, שונאת את הדמויות שלה, אחת אחת.
נדמה כי היא, ודרכה גם הקוראים, מתפלשים בהנאה בסבלן של דמויות מסויימות, ובראשן זו של דאג פישר:
פרופסור עצל, קמצן, שרואה בנשים חפצים ומופתע תמידית מכך שהוא נדרש לנהוג אחרת. הוא נדון להתאכזב שוב ושוב ושוב מההתנגשות בין ערכיו למציאות, ומתבוסס בתחושות קיפוח. דומה שהדמות הזו ספציפית מאופיינת לא רק במידה הרעה האחת שהוצמדה לה (זו של הבורות), כי אם בכל המידות כולן.
לכשלעצמי, דווקא מצאתי בספר אהדה לדמויות, שהועמדה לרשותן כל עוד עמדו במבחן אחד: הכרה בחולשותיהן.
כל עוד ממשיכות הדמויות לעשות את מה שעשו מעולם - הן ממשיכות לסבול. אבל אלו מהן שמתעלות מעל הדפוסים שמנהלים אותן ורואות אותן נכוחה, זוכות לצעוד במסלול אחד, הוגן יותר. יש להן ישועה.

לא לחינם הדמויות שזוכות לחבל ההצלה הזה הן אלו שמאופיינות במידות הרעות שהכי קל להזדהות איתן: האיטיות והקנאה.
בסופו של יום, מי מאיתנו לא התבחבש בחייו עם משימות כאלו או אחרות?
מי לא הרגיש שהוא מבזבז את זמנו בעוד אחרים שועטים קדימה?
והקנאה?
בחיי, כשקראתי את החלק הזה, חשבתי שאין מנוס מהמסקנה שבצעירותי מאיה ערד התחבאה אצלי בחדר מאחורי ארון הבגדים.
האובססיה הזו, עם מי שהוא "טוב", ומי שהוא "טוב יותר". מה זה אומר להיות "טוב", וההכרה הכואבת שתמיד, אבל תמיד, ימצא מישהו שהוא יותר "טוב" ממך.

בזכות התובנה הזו מצאתי עניין בספר מעבר למסגרת העלילה. כי בימים אלו, השאלה עד כמה אדם יכול לברוח ממה שהוא לא נותנת לי מנוח.
אין שום דבר בהיאחזות בחולשות שלך שאופייני רק לאקדמיה. זה אנושי, וזה בכל מקום.
כבר איבדתי את מניין הפעמים שרציתי בכל מאודי להפוך לאחרת ממה שאני. שראיתי את הטוב באנשים אחרים ורציתי להיות יותר כמותם, ופחות כמותי.
אבל עד איפה אפשר למתוח את הגבול הזה? עד כמה אדם באמת יכול לשנות את עצמו?

לקח לי נצח לסיים לכתוב את הרשומה הזו, והיא מסתיימת שונה מאוד ממה שחשבתי בהתחלה שיצא:
כי ערב אחד גיליתי, באיחור לא אלגנטי של כמעט שלושה חודשים, שאיש אקדמיה ואדם אותו חיבבתי והוקרתי מאוד, נפטר.
לא היה בינו ובין הדמויות בספר דבר; הוא היה איש אהוד עד מאוד ומשופע במידות טובות: נדיבות, צנעת דרך, יושר, חריצות, הגינות וטוב לב.
לא ראיתיו או שוחחתי עמו למעלה מתריסר שנים, הוא לא היווה חלק מהיומיום שלי בשום צורה.
ועם זאת, היה ברור לי שהעולם, העולם שלי, כולל אותו. במחשבתי תמיד היה אדם שאשמח מאוד לפגוש שוב, כך במקרה, ברחובות עירי.
בסדר, אז זה אולי לא קרה כבר זמן מה, אבל זה יקרה, ונוכל להתעדכן מה נשמע ואיך הולך ולצחוק חזרה על ימים עברו.
ופתאום הידיעה הזו, שאין ולא תהיה פגישה מקרית כזו, כי  הוא נפטר. המלה Deceased מופיעה לצד שמו.
ועכשיו, לא משנה כמה ואיפה אחפש, לו הייתי רוצה לראותו פעם נוספת - אי אפשר. זהו, הוא איננו עוד.
מה זאת אומרת שאני לא יכולה לראות אותו יותר אף פעם? איך זה יכול להיות? איך זה בכלל הגיוני?
וגם, הוא בכלל לא היה כזה מבוגר. לא, משהו כאן לא בסדר, חלה כאן טעות, טעות גדולה!

חשתי צער גדול על לכתו.
מה ענייני בדמויותיה האומללות של מאיה ערד, על שלל מידותיהן הרעות, כשאיש כזה נפטר?
במשך כשבוע, הייתי עסוקה בדליית זכרונותי ממנו, כאלו שלא הפכתי בהם שנים.
בעודי מעלה אותם, כעלמה שונה מאוד משהייתי באותה העת, ראיתי עד כמה היה האיש מיוחד, באופן שפשוט לא יכולתי להעריך בצעירותי.

ובכך בסופו של דבר מתמצה העניין. הכרה במידותיך הרעות זה דבר אחד: שיעור בענווה, הזדמנות לשיפור, פתח לחיים טובים יותר.
אבל להכחיד אותן, להפוך אותן למידות טובות, להפוך באמת ובתמים למשהו אחר.
האם את זה ניתן אי פעם להשיג? 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה