יום חמישי, 13 בספטמבר 2012

בתמונות, הפכתי יפה יותר

כתבתי את המשפט הזה ברשומה הקודמת. כמעט באגביות, כציון עובדה.
כתבתי גם שאני לא יודעת מה השתנה שגרם לכך, אבל זה לא לגמרי נכון.
עולה השאלה הטבעית, מה זה משנה?
האם בכתיבת הרשומה הזו אני רוצה ללמד אנשים אחרים איך לצאת יפים יותר בתמונות, או איך *להיות* יפים יותר?
האם אני רוצה לטפוח לעצמי על השכם קבל עם ואינטרנט?
מה בעצם הערך בניתוח הסיבה למה הפכתי פוטוגנית כך סתם באמצע החיים?
או. טוב ששאלתם.

ראשית, נפנה מהדרך את העמדת הפנים. חיצוניותי חשובה לי. היתה חשובה לי תמיד בעבר, חשובה לי מאוד גם היום.
בצעירותי, היו לי תלוּנות למכביר: מדוע,גם אם שוקלת אנוכי מעט, אינני דקה וגבעולית? מדוע עורי אינו זך דיו? 
פירקתי את עצמי לגורמים ובחנתי אותם תחת עדשה מגדלת בביקורתיות עזה.

אבל בה בעת, בעודי צועדת עוד קצת ועוד קצת בעולם האמיתי (בניגוד לזה שאנו בונים לעצמנו כל עוד אנחנו בחממה חברתית מוגנת היטב), גיליתי כל מיני דברים על משיכה.
בראשם הוא שקסם אישי, שקשה להגדירו וכמעט בלתי אפשרי למדוד אותו, הוא בעל כוח מיסטי רב לעין שיעור ביחס לאסתטיקה פשטנית. כמובן, לייצר קסם אישי קשה עוד יותר מלייצר יופי.
אבל מה שמהותי הוא שבעוד חשוב לי להיות מצודדת, נעימה לעין וכאלו, מעולם לא היה חשוב לי להפוך ל"יפה" במובן הדוגמניתי.  לא ראיתי ועדיין אינני רואה את הערך בזה.
אז למה הדגש על התמונות?
כי אני שוכחת.
לא הכל, ולפחות על חלק בטח טוב ששכחתי. אבל אתם יודעים איך זה, יום ועוד יום ועוד יום, ולפני ששמתם לב, מה שהיה כל כך טרי וחד ומרגש בעצם קרה לפני שנים, ומי בכלל זוכר.
אז אני מצלמת.
פעם גם הייתי מדביקה תמונות באלבומים, וגם כיום אני תמיד מתעתדת לעשות זאת.
מילה מצויינת, מתעתדת: בלשון הווה, אבל לנצח שקועה בעתיד. כמו שצימו אומר: מחר-כך. 

הכל אני אוהבת לתעד: את צימו מפהק, את בּוּבּה ישן, פירות טריים בשוק, עכביש קטן בכרתים.
הכל, זאת אומרת, מלבדי.
כי בתמונות, תמיד ראיתי רק את הפגמים. ועת הופנתה אלי המצלמה, כל שחשבתי עליו הוא לטשטש את הפגמים:
שהיציבה לא תהא שפופה, אך גם לא זקופה מדי, אך גם לא תוציא אותי עגלגלה. בשום פנים ואופן אסור להיראות עגלגלה.
שהחיוך לא יצא עקום, אבל גם לא מאולץ. מובן שהחיוך יוצא מאולץ, ובוודאי, הוא יוצא עקום.
אספר על הונג קונג, עת נעתקה נשמתי בפעם הראשונה מיופי המפרץ הנשקף מפסגת ויקטוריה. לא היתה ברשותי מצלמה ורציתי נואשות ללכוד את יופי הרגע, ועל כן פניתי לאחד מהצלמים המשוטטים באתר.
מדוע סירב הצלם לצלם רק את הנוף ללא אדם בתמונה, זאת לא אדע.
אבל כל כך לא רציתי להכתים את הזיכרון בביקורת שלי על דמותי, שביקשתי שיצלם את הקולגה שלי.

לאחר הלידה, היה לי מאוד חשוב שיהיו לי תמונות עם בּוּבּה, כבר מהרגע הראשון.
היה לי קשה עם זה.
ממילא הרגשתי כאילו עברתי תאונת דרכים, וכצפוי, גם סחבתי עלי משקל עודף. בתמונות הראשונות, הקריעה בין ברצון להיראות והרצון להיעלם מאוד ברורות לי.
בחלוף הזמן, משהו החל להשתנות. עם משקל עודף, עם פיג'מה, ובינות הבלגן, החיוך שלי הפך אמיתי.
לכאורה, ההסבר פשוט וברור: קרנתי, כי הייתי מאושרת. השמחה, לפיכך, היא זו שהפכה את בבואתי ליפה.
אבל זה לא נכון, זה לא יכול להיות נכון:
בּוּבּה אמנם הביא עמו אושר רב, אבל ידעתי מה זה להיות שמחה ומאושרת גם לפניו.
למעשה, היה מתאם די גבוה בין הזמנים שבהם הייתי צוהלת ושמחה והזדמנויות הצילום: חגיגת יומוּלדת, טיול בחו"ל, ערב ביתי נעים, כולם עשו אותי מאושרת, אך את רוב תמונותי כעורות.

אני חושבת שההסבר טמון במקום אחר, שהופך אותו למעניין לעין שיעור.
חלק מלימודי ה-MBA שלי כאן כוללים דרישה לדי הרבה "נקודות בחירה" בסדנאות להתפתחות מקצועית, וזאת בנפרד מהדרישות האקדמיות של המסלול.
באחת מהן (עליה, או על אחרות, ארחיב בהזדמנות אחרת) המאמן שהביאו (שהיה שחקן בעברו) סיפר על תיאוריית שלושת המעגלים של פטסי רודנבורג.
פטסי היא מורה למשחק, מהסוג שיש המצרפים את התואר "אגדית" אליו. לכשלעצמי, כשהוא הקרין את הוידאו שלה מסבירה את התיאוריה שלה, לא התרשמתי, כי לא הייתי בטוחה שאני בכלל מבינה על מה היא מדברת:

התיאוריה שלה היא שיש "מעגלים של אנרגיה" (כן, גם אני מעווה פני באופן בלתי רצוני לשימושים מהסוג הזה במלה אנרגיה):
המעגל הראשון מוכוון פנימה, ומקרין את האנרגיה אל תוך האדם. הביטוי "מכונס בעצמו" הוא תיאור קולע למצב.
המעגל השלישי, הוא בדיוק ההיפך: הוא החצנה של האנרגיה החוצה, באופן בלתי מובחן. היא המקבילה של לצעוק ממש חזק עד שרק קולך נשמע. נוכחות שלא נותנת מקום לשום דבר ואף אחד אחר.
המעגל השני הוא גם מעגל של החצנת אנרגיה, אבל האנרגיה הזו מוכוונת כלפי אובייקט קונקרטי מחוץ לך, והיא כזו שבה לא רק אתה מתמקד באובייקט הזה, אלא גם האנשים סביבך. חילופי האנרגיה בינכם הם דרך האובייקט, והם שיוויוניים ודינאמיים.
זה יכול להיות כל אובייקט: רעיון שדנים בו, חפץ שאוחזים בו.
תינוק שמחזיקים.

כשצולמתי עם בּוּבּה עדיין חשבתי אי שם מאחורה על איך אראה, אבל עיקר המיקוד שלי היה בו.
גם כשהישרתי מבטי למצלמה, ובוודאי כאשר התבוננתי בו, האנרגיה שלי לא כוונה פנימה אליי, היא כוונה אליו. היא גם לא היתה סטאטית, היא היתה ביני ובינו: הוא עשה, אני הגבתי. אני עשיתי, הוא הגיב. והמצלמה היתה שם ברקע.
ומה קרה כשצולמתי כשבּוּבּה לא איתי?
חלק מהתמונות חזרו לדפוס הישן. תינוק משנה אותך, הוא לא הופך אותך לאדם אחר.
אבל בחלק, בגלל שאני אוהבת את המקום הזה שבו עדשת המצלמה הופכת שקופה יותר, אני מצליחה לייצר את המיקוד החיצוני הזה לבדי.
אני יכולה לחייך ישירות לאדם שמצלם אותי, בדרך כלל צימו, אבל זה קשה יותר, ולא כי הוא לא ראוי לחיוכים. 
אז לפעמים אני מדמיינת שאני מחייכת ישירות אל בּוּבּה, ומרגישה את שרירי הפנים נרפים, את המבט מתרכך.

ולמה כל זה משנה.
מחד, נעים לי להיות נוכחת בתיעוד, ולא רק בעקיפין. זו תחושה נהדרת להסתכל על עצמי בתמונות ולאהוב את מה שאני רואה, כל כך שונה מאיך שהרגשתי לגביהן בעבר.
אבל יש גם רובד נוסף, מקביל לתחושה הנעימה שמקבלים כשרואים שוב את העולם מבעד לזגוגיות משקפיים שזה עתה נוקו.
לראשונה ראיתי את עצמי ללא מסיכת המאמץ, וזה כאילו אני רואה מישהי שלא הכרתי, שמוצאת חן בעיניי מאוד.
אז אני מתעדת כאן. שלא אשכח.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה