יום שבת, 25 באוגוסט 2012

בשביל מה ילדים?

הרחם שלי לא צעק. בקושי צייץ, בקושי.
הרצון לילדים, עבורי, היה שכלתני. חישבתי לעצמי שלא הייתי רוצה להגיע לסוף ימי חיי מבלי לחוות את הפן הזה של החיים. 
מה זה אומר, "הפן הזה", לא ידעתי. לא יכולתי אפילו לדמיין. לא היו תינוקות או ילדים קטנים בסביבתי, לא טיפלתי, לא עשיתי בייביסיטינג.
ידעתי שבכי של תינוק מעצבן אותי נורא, ותינוקות באופן כללי די דחו אותי. כל מה שראיתי בהם היה דליפות: דליפות מהאף, דליפות של פיפי, דליפות של קקי. 
ובגלל שלא ידעתי כלום, מאוד רציתי להבין, לפחות קצת. מה זה יאמר, להפוך לאם?
למרבה הצער, הדבר שחזר על עצמו ללא הרף, היה שלא מבינים מה הגליק הגדול בלהיות הורה עד שהופכים לאחד בעצמך.
"יופי" חשבתי לעצמי, "ממש עוזר".

מהרגע שהתחלנו לנסות לקח קצת זמן, אבל לבסוף נכנסתי להריון.
זה היה הריון מאוד רצוי, אבל בערב בו בדיקת ההריון הביתית הראתה תוצאה חיובית, פרצתי בבכי גדול.
פחדתי.
פחדתי מההריון, פחדתי מההשמנה. פחדתי מאובדן הנעורים, מהפיכה לאשה שרואים עליה שהיא מבוגרת.  
פחדתי שהגיעה אל קיצה הקריירה שלי. פחדתי שאהיה אם גרועה. פחדתי שבגלל הפחדים שלי, לא אוהב את ילדי.
לרמה כזו או אחרת, הפחדים האלו המשיכו ללוות אותי למשך כל ההריון.
ואז נולד בּוּבּה.
והגיע ה-"אחרי". סוף סוף, אחרי כל אי הודאות, הגיע רגע ה-"אחרי". הפכתי לאם.

בחודשים שעברו מאז, התבססה ההבנה. אותה הבנה מסתורית שמגיעה אחרי שהופכים להורה.
אני מודה, לא שיערתי, לא  יכולתי מעולם לשער, כמה אושר יכול להביא עמו תינוק אחד קטן.
בשנה האחרונה, חשבתי על כך לא מעט. על מה הייתי אומרת למישהי שמבקשת לדעת איך זה.
אבל בניגוד לקביעה המקובלת, חשבתי לעצמי, נדמה לי שאני יכולה להסביר, או לפחות לנסות.
אפשר לפרוט את זה למונחים שהייתי מבינה לפני. אולי לא הייתי יכולה להרגיש, אבל הייתי יכולה להבין באופן שכלתני. 
וזה היה מספיק עבורי, ולו רק כדי לשכך קצת את הפחדים. 

הבעיה, כך אני תמיד מצאתי, בהסברים שמגיעים מהמקום של אחרי, היא עודף המיסטיות. 
אמרות מהסוג: "התינוק הפך אותי לשלמה", "גיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שיש לי", "גיליתי אושר ברמה שלא חוויתי כמוה לפני כן" היו מיד מובילות אותי לפקפוק: 
כן, את אולי היית צריכה תינוק בשביל לגלות כוחות ואושר וכן הלאה. 
אבל יכול להיות שאני כבר מקבלת את כל אלו ואף יותר דרך כל הדברים שכבר יש לי בחיים. דברים שאוכל רק להפסיד אם וכאשר יבוא התינוק.
כלומר, מה שרציתי לדעת הוא לא מה התווסף לחיים של מישהי אחרת. מה אני יודעת על מה הם היו לפני כן, ומה הם חסרו?
רציתי לדעת מה יתווסף לחיים שלי ומה המחיר שאצטרך לשלם.

אבל כשהתיישבתי לכתוב, ידעתי שהתוצר לא מספק. חשבתי על עצמי בערב גילוי ההריון, קצרה בסבלנות ומלאה בפחדים.
וחשבתי, במקום לכתוב מגילה, פשוט לשוחח עם הבחורה הזו, לתת לה לשאול בבוטות, ולענות לה כמיטב יכולתי על פי מה שאני יודעת כיום.

- אני אאבד את הקריירה שלי?
 לא. את צודקת שזה יהפוך קשה יותר, אבל לא מהסיבות שאת חושבת.
את חושבת שמעסיקים ירתעו ממך. את חושבת שהתינוק יגביל אותך מלעבוד שעות ארוכות.
את חוששת שמה שיתווסף לחייך הן עוד מגבלות, בשוק שהוא גם ככה תחרותי ומלא בגברים צעירים שמוכנים לעבוד כל היום והלילה.
בפועל, את תקבלי בעיקר עוד בחירה: התפיסות שלך לגבי קריירה ישתנו פחות משאת חושבת. אבל הסטנדרטים שלך ישתנו.
כי פתאום לא רק שתגלי דרך נוספת להיות מצליחנית, את גם תגלי שלא להצליח בדרך הזו יכאב לך לא פחות מאשר לא להצליח בקריירה.
ותצטרכי ליישב בין השאיפות האלו, כי הדרך החדשה להיות מצליחנית תוציא חלק מהטעם של ההצלחה בדרך הקודמת.
אם מקודם, קריירה היוותה חלק כל כך גדול בכמה את מאושרת, פתאום יבוא משהו נפרד וימלא אותך שמחה נקייה ובלתי תלויה.
כך שהשאלות שיעלו בך יהיו בדיוק אותן שאלות שעלו בך בעבר, לגבי מה מתאים לך ומה לא.
אבל התינוק לא יהיה רק מעמסה שתקשה על התהליך, אלא גם מן מעצור לדלת, סף לכמה לא מאושרת את יכולה להיות.

 - אבל מה אם אני לא אוהב אותו? מה אם הוא בכלל לא ישמח אותי?
אהבה זה מושג גדול ורחב, ואת כבר יודעת שאנשים שונים אוהבים באופן שונה. את גם יודעת שאהבה לאותו אדם, גם היא משתנה עם הזמן.
לכן במקום לדבר על אהבה אחת לילד, אני יכולה לספר לך על כל מיני שלבים שבה.
בשלב הקטנטן והזעיר, תהיה בך חמלה גדולה. כן, את אולי לא סובלת תינוקות, אבל זה לא יראה לך כמו תינוק, יותר כמו גור זעיר של משהו, בערך בן אדם אבל לא ממש.
באותה מידה, הבכי לא יישמע לגמרי כמו בכי, אלא כמו קריאה לעזרה. ואת תגלי את החוּשניות הגדולה שיש בתינוק. עונג שהוא פיזי טהור, במגע העור, בנשימות הקצובות, בחום הגוף.

ככל שיעברו השבועות, את תלמדי להכיר את היצור הספציפי הזה. ייתכן שהוא יהיה בכיין שלא יישן אף פעם, אבל בהחלט ייתכן שלא.
את תתפלאי לגלות שרוב התינוקות באים עם מנגנונים פנימיים שהופכים אותם לצפויים הרבה יותר מהקופסא השחורה שאת חושבת שהם.
מה שחשוב הוא, שתלמדי להכיר אותו. הוא (או היא) יפסיקו להיות אובייקט כללי, ויהפכו להיות האדם הספציפי שהם. וככל שתלמדי להכיר אותו יותר - תאהבי אותו בזכות מה שהוא.

כמו שכל החתונות די דומות למרות שכולם מתכננים חתונה שתהיה הכי "הם", ככה גם בתינוקות:
תחשבי, כמה קשה היה למצוא בחור ראוי לאהוב באמת?
את לא תאמיני איך קיבלת מישהו להתאהב בו ישר מהקופסא. את לא תאמיני איך ככל שהוא גדל יותר, ככה חשוב לו יותר למצוא דרכים להרעיף עלייך אהבה:
פתאום יש מישהו חדש בעולם שרוצה לחבק אותך. שאת לגמרי נהדרת בעיניו. שמוצא עוד ועוד דרכים להראות לך כמה, בשבילו, את יחידה ומיוחדת ואהוּבה.
כן, זו אבולוציה, כו, זו תועלתנות. אבל האהבה שהוא ירעיף תהיה עבורו הדבר הכי אמיתי בעולם.
וגם אצלך: את כבר יודעת מה זה להינות מבתי קפה, מבגד חדש, מבעיה שהצלחת לפתור היטב בעבודה.
אבל פתאום, בבת אחת, יתגלה עולם שלם חדש של דרכים להינות.

התינוק יעשה את מה שכמעט כל תינוק עושה: הוא ילמד לחייך. הוא ילמד לתפוס דברים ולעשות קולות.
מה שמרחוק ואצל אחרים נראה כל כך בנאלי, יראה פשוט לא הגיוני ומופרך לחלוטין כשהוא קורה מקרוב מול עינייך.
כמו הסרטים האלו על צמחים שגדלים בהילוך מהיר? יהיה לך את זה חי ונושם וקיים מול העיניים, והפליאה תהיה שם יום יום מחדש.

- אני אשמין? אתכער? אהפוך מוזנחת?
פעילות גופנית היא מאוד חשובה עבורי. כשאני מרגישה רע, היא בדרך כלל נעלמת מחיי, וזה גורם לי להרגיש עוד יותר רע.
יצאתי להליכה (צולעת, אפעס) יומיים אחרי הלידה והמשכתי מדי יום. אחר כך עברתי לריצה.
3 חודשים אחרי הלידה כבר חזרתי לרוץ חצאי מרתונים, וזה אחרי הריון שבו כמעט ולא התעמלתי.
כששבתי לעבודה, התחלתי להקפיד בלבושי הרבה יותר מבעבר. גם בעבר אהבתי להתלבש, אבל נמנעתי מבגדים מאוד נשיים, והמעטתי בשמלות.
בהריון לבשתי בעיקר שמלות, ומשקיבלתי חזרה גזרה נאה, נהניתי מאוד מאוד להתלבש.
אות הקין שחששתי שתהיה עליי, של אשה שכל חיצוניותה אומרת "מישהי שעברה לידות" טרם נתממשה.

משהו אחר גם קרה: בתמונות, הפכתי יפה יותר.
תמיד שנאתי להצטלם, ובמיוחד נרתעתי מלחייך. לא אהבתי את איך שאני נראית בתמונות.
ומשהו שם השתנה. אני לא יודעת מה, כי אני עצמי עדיין נרתעת מהמצלמה.
אבל כשאני נתפסת בתמונה, החיוך שלם יותר, העיניים קורנות יותר. התמונה, היא יפה יותר. ונעים לי יותר להסתכל בה.
 
- איך יהיה לי זמן לעצמי ולדברים שחשובים לי?
-אני אשתגע מהעייפות ומהבכי. אני אסבול מדיכאון.
שני דברים קורים אחרי הלידה. האחד, שדברים משתנים מאוד מהר. שגרה מתבססת, ואז היא מתהפכת והופכת למשהו חדש.
אז גם אם אין זמן השבוע, עוד שבוע או שבועיים או חודש, דברים יראו מאוד שונה.
הטיפול הופך להיות אינטנסיבי פחות, ובעיקר - מוּכר יותר.
דברים הופכים להיות פחות מפחידים מעצם זה שעושים אותם שוב ושוב ושוב. אז זמן מתפנה. בהתחלה קצת, אחר כך יותר. מוצאים חורי זמן.

הדבר השני הוא שמתחילים לחפש פתרונות, ולפעמים החיפוש הזה מביא אותך למקומות שבחיים לא היית מגיעה אליהם ללא הצורך הזה. למשל, עם הפעילות הגופנית.
ידעתי שאני חוזרת לעבודה, ולא רציתי לקחת נתח יקר מהזמן שיהיה לי עם בּוּבּה בשביל ריצות ארוכות. אבל ריצות קצרות לא מדגדגות לי, ולא רציתי לאבד את הפעילות הגופנית.
מצאתי פתרון, בבית, למשך חצי שעה ביום, שהביא אותי מהר מאוד לכושר מופלא. על כך בפעם אחרת, אבל אני רק אומר, שטרום ההריון לא הייתי אפילו שוקלת את הסוג הזה של הפעילות.

כך גם עם העייפות והבכי. מוצאים פתרונות. חולקים בנטל עם בן הזוג, מביאים עזרה לכמה שעות בשבוע.
אם יש חשש לדיכאון, גם בכך ניתן לטפל. הכל נראה כל כך גדול ומפחיד ולא ידוע לפני, אבל ברגע האמת, כשכבר נמצאים שם, זה הרבה יותר קל לדעת בדיוק מה חסר.
ובהתאמה, מרוב ההכנה לדיכאון הצפוי, יש משהו ששוכחים לומר. משהו שאני אף פעם לא שיערתי שיכול לקרות.

יכול גם להיות שלא יהיה דכאון.
כן, לא כל הזמן יהיה קל (מה בחיים כל הזמן קל?) אבל פתאום יהיה אושר, המון אושר, שבכלל לא ציפית לו. קשה לדמיין אושר לא צפוי, במיוחד כזה.
אז העצה היחידה שלי היא לדמיין סיטואציה ממש גרועה מתהפכת לצד הכי טוב שלה בבת אחת.
זה באמת יכול לקרות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה