יום חמישי, 23 באוגוסט 2012

פרצופים אחרים נותנים לי מנוח

בביקורם האחרון ההורים של צימו הלכו בין היתר ל- National Portrait Gallery. הם כבר היו שם בעבר, אבל זה מסוג המקומות שהם אוהבים לשוב אליו ולגלות דברים חדשים.
הגלריה בהחלט נמצאת ברשימת הדברים שאני רוצה לראות, ובכל זאת מעולם לא הלכתי. 
לא יצא.
גם היום לא היתה סיבה שייצא. אבל במסגרת הנסיונות ללמוד לעצור ולנשום, הזדמן לי קצת זמן פנוי בצהריים והייתי באיזור, אז נכנסתי. 
להוציא התערוכות הקבועות יש שם כל הזמן תערוכות מתחלפות, וכעת מציגה, בין היתר, תערוכת תחרות הפורטרטים השנתית של הגלרייה, ובה מוצגים פורטרטים מכל העולם שהגיעו לגמר. הפורטרטים אמנם בסגנונות שונים מאוד, אבל יש ההקפדה על אחידות החומר (שמן על בד).
מתןך התערוכה הזו, הפורטרטים  בתמונה למעלה ואלו שבתמונה כאן מתחת שבו את ליבי במיוחד.

קשה לומר מה בפורטרט תופס אותך, והגלרייה הזו דוחקת בך להפוך בשאלה הזו במשך כל זמן הביקור.
הילדה בתמונה למעלה היא בתו של הצייר. היא גרה עם פרודתו בצרפת, והוא צייר את הפורטרט הזה בבוקר היום האחרון לחופשה שלה איתו. הוא ניסה לצייר אותה לפני כן, אבל לא יצא. ובבוקר הזה, רגע לפני שהיא נוסעת לעוד תקופה ארוכה, התום של הילדה, העיניים העגולות, הצבעים הצוננים, הכל כבר מעורר בך געגוע.
האמן שצייר את האיש המבוגר, רצה ללכוד את ההבעה על פניו של אדם ששקוע במחשבותיו. הדיוקן מצוייר על יריעת בד גדולה, אליה התקרבתי יותר ויותר, בעיקר באיזור העיניים, מתוך נסיון להבין מה עשה האמן שהצליח לתפוס את הרגע הזה.
לא גיליתי את הסוד.
ההחלטה להקים את הגלריה והמימון הראשוני שלה הגיעו ב-1856, ובינם ובין הדיוקנאות למעלה פעורה תהום.
הגלריה הוקמה מתוך מטרה לתעד דמויות בריטיות בעלות חשיבות היסטורית. לא האיכות האומנותית של הדיוקן היתה החשובה, אלא המעמד והמקום שמילאה הדמות המאויירת.
כשלוקחים בחשבון בנוסף שבתקופות שונות היו גישות מאוד שונות למטרת ציור הדיוקנאות (וכתוצאה מכך לסגנון), אתה תוהה מה כבר אדם היום יוכל לראות בייצוג של פניהם של אנשים מלפני מאות שנים:
הרי כל כך הרבה צנזורה עוברת בתהליך הציור. לא רק צנזורה גרפית, כמו פוטושופ. עצם הציור כולו מנסה להציג את הדמות באור מסויים, אז כמה אותנטית תהיה ההבעה? התנוחה? והכל עוד עמוס בשכבות עבות של סימבוליזם: הבגדים שלובשים, החפצים בהם אוחזים, התפאורה. כל תקופה והסימבוליזם שלה, הסגנון שלה, המסרים שלה.
בסופו של דבר, מי הוא האדם הזה, שאני רואה בתוך התמונה?
שני הדיוקנאות למעלה שבו אותי בעל כורחי. 
מקרוב, נושבת מהדמויות כריזמטיות עזה. האם כריזמטיות היא תכונה שדיוקן יכול לזייף? אולי, אבל נדמה לי שזה קשה יותר. 
שתי הדמויות שייכות לסדרת פורטרטים בשם “The Statesmen’s Gallery”, סדרת פורטרטים שהזמין להצגה בביתו פוליטיקאי וראש ממשלה בריטי בתקופה הויקטוריאנית בשם רוברט פּיל.
הדמות הימנית היא בעלת מבט חודר ונוקב, אבל לא קר. היה שם דוק של חיוך. והתמונה כל כך חיה, עד כי מתוך מבט מרוכז בה, נדמה שהאיש אשכרה נושם. עוד לפני שקראתי את הכיתוב, היה ברור על פי הבגדים בלבד כי אפילו בקרב קבוצת הייחוס הרמה שלו, יהיה מדובר באיש שלכל הפחות הוא עשיר מאוד, וככל הנראה בעל שררה. 
עבור מי שמעוניין לדעת עליו עוד, זה הערך שלו בוויקיפדיה.
הדמות השמאלית כריזמטית עבורי, אבל באופן שונה. מעצם זה שהפורטרט שלו שם משתמע שהוא מדינאי בכיר. כשקוראים את הכיתוב, זה משתמע גם מהסרט האדום שהוא עונד. אבל האיש עצמו משדר משהו אחר, מן תיאטרליות ודינמיות. תכונות מאוד מועילות ביומיום, במיוחד למדינאים בכירים, ובכל זאת, לא מה שאתה מצפה לו בדיוקן חמור סבר. עם זאת, כנראה שיש בכך יותר משמץ של אמת: בכיתוב התמונה הופיע תיאור האיש על ידי בן דורו. המילה תיאטרליות היתה שם. עבור מי שמעוניין לדעת עליו עוד, זה הערך שלו בוויקיפדיה.

פוליטיקאי אחד שדווקא זיהיתי בקלות היה ווינסטון צ'רצ'יל.
אנחנו מכירים את פניו משעותיו היפות בשלהי הקריירה הפוליטית שלו: מבוגר, נחוש, מלא בטחון. הפורטרטים שראיתי הראו וויסטון צ'רצ'יל אחר. צעיר יותר, עם יותר שיער, אבל שפוף ונוגה. על הדיוקן הימיני אמר צ'רצ'יל שיותר מאשר זה שיקוף של מראה האדם, זהו שיקוף של נפש האדם.
אין בידי מספיק ידע בכדי להבין את הדיוקן השמאלי עד הסוף. הוא מתעד את מדינאי מלחמת העולם הראשונה, אבל גם הסגנון מרמז על התכתבות עם ציורים מתקופה קודמת, וגם האור נופל על פניו של ווינסטון צ'רצ'יל, היחיד שמביט נכוחה לצופה. לא במבט נחוש ומלא בטחון, אלא מעורפל. המחשבות שלו במקום אחר.
לא עברתי על ביסודיות על התמונות בגלריה. במקום נדדתי אל מה שתפס את העין.
בניגוד לתקופתה המוקדמת, היום הגלרייה בהחלט מעוניינת בשפה הויזואלית של התיעוד, ולפעמים זה מה שתפס את העין, במיוחד בפורטרטים המודרניים יותר. נניח אל הדיוקן היפה מימין נמשכתי בגלל יופיהשל האשה, בגלל חדות התמונה, בגלל שבפשטות - אהבתי את מה שראיתי.
בקריאת הכיתוב, הסתבר שזו פאטי בויד, דוגמנית סיקסטיז, אשתו לשעבר של ג'ורג' הריסון ושל אריק קלפטון, והמוזה למספר שירים מוכרים, כולל "ליילה".

האלמנט השני שמצאתי את עצמי נמשכת אליו היה הייצוג של ילדים ותינוקות בפורטרטים.
באופן כללי, לפני בואו של בּוּבּה, לא עניינו אותי ילדים, ובוודאי שלא תינוקות. נמנעתי עד כמה שיכולתי מלהתבונן בהם, הם לא היו חלק של ממש בעולם שלי.
כשבּוּבּה נולד, זה לא רק הוא שהפך חמוד בעיני. גיליתי עד כמה אני נהנית להתבונן בתינוקות ובילדים קטנים. זה מסוג הדברים שאליהם אני מתכוונת כשאני אומרת שכשהוא נולד, גיליתי צדדים בחיים שעד כה בכלל לא ראיתי.
כך נמשכתי להתבונן בתמונה של התינוקת החמודה מצד שמאל, שהתגלתה בתור המלך צ'רלס השני בהיותו בן חמישה חודשים. 

אני חושבת שהרגישות החדשה שלי לילדים היא גם הסיבה שהדיוקן האחרון ברשומה הזו הותיר עלי חותם עצוב.
אב המשפחה היה בנקאי עשיר שהלווה רבות לממשלה. בזמן שהדיוקן הזה אוייר הוא כבר היה בקשיים כלכליים, עקב קשיים של הממשלה להחזיר לו כסף.
הילדה בצד היא בתה של אשתו מנישואיה הקודמים, והילד באמצע הוא בנם המשותף.
הכיתוב בצד סיפר לי שאותו אדם, שעד ביקורי לא הכרתי את שמו ולא ידעתי עליו דבר, מת שבור לב בגלל מותו של בנו היחיד. אותו ילד צעיר ויפה במרכז התמונה.
ואני חושבת שזה המשקע הגדול שהותיר בסוף הביקור הזה: מבעד לבגדים המצועצעים, לתנוחות, לסימבוליות והפרצופים שנעטו לצורך הציור, אלו כולם היו אנשים אמיתיים, עם חיים אמיתיים. רק מגרדים קצת את הצבע, וכל כך בקלות החיים שלהם אז נוגעים בנו גם היום.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה